טראומה, ואנשים רגישים מאד

מי נחשב אדם עם טראומה? טראומה חייבת להתרחש בסמטה חשוכה? היא חייבת להיות באלימות גלויה? ראיתי אנשים שלא נאנסו מעולם אבל חיים בתחושה שזה קרה להם מתישהו. הם היו אנשים רגישים מאד, וחשבתי לעצמי- יכול להיות שהם חווים על בשרם את הטראומה של החברה כולה?

(נשים רגע בצד, למרות שזה חשוב ולא צדדי בכלל, את כל האונס האפור, ואת אינספור הנשים והגברים שנכנסים לעולם המיניות ללא כלים, הבנה, מודעות, אכפתיות, יכולת לתקשר את עצמם באמת, ועוד...)

 

אני מדברת על מעין אמפתיה של לחוש על בשרך, אבל מבלי היכולת להתעלות מעל, או להפריד. להפריד זו מילה יותר מתאימה. אולי אנשים רגישים מאד הם אנשים שבאופן כללי פחות קונים את השקר הזה שאנחנו נפרדים. לא שיש לי משהו נגד השקר הזה, אינני מגנה אותו, על אף שלמילה שקר קונוטציה שלילית. הוא שקר נחוץ וחשוב וטוב ובלעדיו אי אפשר לחיות כבן אנוש על האדמה הזו, אבל עדיין הוא שקר [אולי, לצורך הטקסט הזה. יכול להיות שהוא גם לא שקר ואין בכלל כלום, או יש, אבל סתם, כפשוטו, בכל אופן זה לא הדיון כרגע.]

 

אז איפה היינו? אנשים רגישים חווים את הטראומה החברתית ונושאים אותה על הבשר שלהם והיא מתבטאת בקשרים שלהם וביום יום שלהם עם אחרים, נפרדים לכאורה, מהם.

 

יש עוד מחשבה שעולה בדעתי בעניין הטראומות. היא פחות או יותר בצד השני של הספקטרום הזה. לאחרונה אני אוהבת לחשוב בספקטרומים. אין לי חיבה מיוחדת לחשיבה ליניארית אבל משהו בזה עוזר לי להבין. כמו לחתוך פרוסה מהמציאות ולקבל תמונה, אמנם שטוחה, אבל סוג של מייצגת.

המחשבה הזו הייתה גם בעניין רגישים במיוחד, אבל לא מהצד הרחב של החברה כולה ואיך הם חווים אותה, אלא דווקא להפך, מהמיקרו, מאיך שהם חווים את עצמם, את גופם. ברמה הספציפית והגשמית ביותר, הנקודתית. אדם שכל חייו חווה את השהות בתוך גופו ככואבת/ לא נוחה, ולא ברמה פסיכולוגית כלשהי, אלא ממש כהרגשה פיזית שגם מתבטאת לפעמים בפריחות, סבוריאה, אסטמה של העור- ממש ניתן לראות עליו את החוויה, היא תופסת צורה. הוכחה, אם תרצו, אם תדרשו או תצטרכו.

 

אדם כזה, שמרגיש שיש לו חורים פעורים בשתי כפות כרגליים ובשתי כפות הידיים, וואקום לא ברור לאיזה כיוון, אם תוכנו נשפך החוצה מהחורים האלו או לחלופין הם שערים פתוחים לכל עובר אורח ורוח רפאים תועה, אדם שנתפסים לו השרירים אם תצעד לשמאלו, שנגיעה קלה יכולה לכאוב לו זמן רב, ויהיה חייב למחוק אותה או לפחות לדאוג לסימטריה בתחושה בשני צידי גופו, אדם שלא ילבש מנג'טים, שלא יוריד גרביים [או נעליים], שלא יפזר את שיערו, אדם שצריך אריזה, חציצה בין איבריו. אולי זה לא אקולוגי אבל יש לארוז כל איבר בנפרד, ואחר כך באריזה כוללת, כמו נקניקיה, או סוכריה, לתפוס משני הקצוות ולסובב, לסגור, לדאוג שלא יהיו דליפות, ושגם המחשבות לא יתקשקשו החוצה במעין מעיין נובע, פסוריאזיס של המוח, וקצות האוזניים מתכלות כמו אצל חתול רחוב.

 

זה מספיק טראומתי? זה נחשב?  

 

חשבתי לעצמי גם על טראומות שנשארות בגוף, שמוצאות לעצמן איזה פינה בבשר לשכון בה, ואז בעיסוי פשוט ויומיומי יוצאות כמו מתיבת פנדורה, חבורת שדים משתחררים לאוויר.

 

"תוכן טראומתי נמצא מובהק", אבל איפה הוא, איפה הוא שוכן? מה מקורו? מאיפה הוא בא? יש אנשים שעבורם הקיום היום יומי הפשוט, מעצם חווית גופם ועולמם, הוא טראומתי?

 

מילגם כמוסד אלטרנטיבי לרבנות

 

בנושא אחר, קיבלתי סירוב לבקשת הסיוע-בשכר-דירה שהגשתי וזה טירגר לי את הצורה. מזמן כבר לא הרגשתי רע, באמת הימים שלי יפים, הכי יפים מאי פעם, אבל הם הצליחו לערער אותי. זה העלה לי את המקומות העמוקים יותר של למה אני בכלל מקבלת סיוע, את החרדה להמשיך להתקיים, ומחשבות למשל על למה לעזאזל זה פייר אם ימנעו ממני סיוע, אחרי שחסכתי כל שקל מהקצבה המסכנה הזו ונשארתי לחיות עם זוג הורים ש[אפרופו הנושא הקודם], אמנם נתנו לי הכל, אבל השהות איתם הייתה הרבה פעמים על גבול האלימה/ טראומתית, מבחינת האינטראקציות ביניהם, והפינג פונג הרגשי שהם עשו לי בעקבות. נשארתי לגור איתם כל השנים האלו וחסכתי את הקצבה המסכנה שלי, וכל שקל מהשנים עשר שעות שעבדתי בשבוע, והנה הצטבר לי סכום חביב שאני רואה לגמרי כסכום חירום. נתתי את כל הכוח שהיה לי ומבחינתי זה העוגן שלי, ועכשיו אני אקבל על זה "עונש", כי חוץ מזה שאני "מאה אחוז אי כושר עבודה לצמיתות" במקרה גם בורכתי ביכולת די טובה להתנהל כלכלית ולחשוב על העתיד שלי, ודווקא בגלל שאני מודעת לקושי הקיים אז עשיתי הכל כדי לתמוך את עצמי, ועכשיו מה? עכשיו כשאני מוצאת זוגיות, מילגם יעשו הכל כדי ללכלך לי אותה, כדי לערב את בן זוגי הטרי בכל פצעי העבר הכואבים שלי, לטבול אותו בהם אחת ושתים, בלי רחמים, בלי לתת זמן לקשר הזה להכות שורשים... ואני יודעת שכל זה בראש שלי, ואני יודעת שהאהוב שלי הוא טוב, והאהבה הזו טובה, והיא משרישה שורשים יפים ובריאים ובקצב מושלם, לפי פעימות הלב שלנו, ועדיין הפחדים מבעבעים. אני מרגישה שזה לא פייר שמילגם יחתנו אותנו, או יאלצו אותנו לעשות איזה צעד בשביל שאני אקבל את הסיוע המסכן שאני מרגישה שזקוקה לו.

 

אני כותבת "מרגישה שזקוקה" כי אני יודעת בעומק שלי שאני לא זקוקה לכלום. שאני אסתדר, תמיד... אבל עדיין הפחד קיים, ועדיין, נגיד, בלי הקצבה היה לי קשה מאד לשלם עכשיו שכר דירה ולהתקיים בלי לסבול מאד. אז... כאילו, בסדר. אני לא זקוקה, אבל יש לזה משמעות עבורי, וזה תומך בי, וזה פאקינג מגיע לי על פי חוק, ואני לא אריב ואגיד שמישהו חייב לי משהו. אף אחד לא חייב לי כלום אבל אני לא מבינה מה יש לגופים האלו להתעלל ולעשות את החיים קשים למי שגם ככה מתמודד 24/7?

 

חלאס, בן הזוג שלי לא יודע מה זה קצבאות ולא יודע מה זה להגיש טפסים ובקשות ולהצטרך להראות מסכן, כי אם חלילה הצלחת להשתקם קצת, להתקלח, לגזור ציפורניים, או לחסוך איזה סכום קטן לעתיד ה-במילא-מלא-התמודדות שמחכה לך, אז לך תזדיין, או תתחתן, או אנערף מה הם רוצים ממני, כדי לזרוק לי את ה770 שקל המסכנים שלהם בחודש.

 

טוב. לא הצלחתי ממש לכתוב את הרגשות העמוקים שלי בנושא, אבל יושב שם הרבה. זה לא קל להודות שאתה נזקק, זה לא קל לנסות להוכיח את המסכנות שלך, במיוחד כשאתה עובד כל כך קשה להתעלות עליה בינך לבין עצמך, ולמצוא את הטוב, ולשים את האור והפוקוס דווקא עליו. זה מאד מטרגר, וגם בהקשר הזוגי זה לא קל, ואמנם בן זוגי יודע על מצבי, על עברי, ועל ההתמודדויות שלי, אבל דבר אחד זה לדעת, ודבר אחר לגמרי זה להכניס אותו לקלחת הזו ולאלץ אותו לחתום על טפסים, ולהכנס לו לחשבון הבנק והתחתונים.

 

תנו לי לשמור על האהבה שלי מכל הכאב הזה. תניחו לי לגדל את הזרע הזה בנחת, רק רגע, לפחות בהתחלה, תנו לי לנשום רגע ללא המחלה, תנו לי לשמור ולחגוג רגע שמצאתי את שאהבה נפשי. איך אתם מעזים בכלל להתערב שם, או להחליט כמה אנחנו קרובים ורחוקים, ולהכתיב לנו איזשהו קצב או התנהלות, תוך כדי שלוחצים לי על הנקודה הכואבת ואומרים- אם לא תעשי ככה וככה, לא תקבלי את התמיכה שתכלס לפי החוק מגיע לך.

בקיצור. עדיין לא לגמרי הצלחתי להעביר את הפואנטה, אבל ממש הייתי צריכה לכתוב ולהוציא, אפילו אם סתם בכעס ולא קריא או מסודר, כי כבר קרוב לשבוע שבוכה בגלל זה, וזה רק עוד סימן שההתנהלות שלהם היא מאד פוגענית. זהו