למה אני עצוב עכשיו
לפעמים אני מרגיש שבאים אלי גלים של עצבות תהומית או חרדה משומקום, אבל חשבתי על זה היום ולמעשה זה לא הגיוני שהם מגיעים משומקום. המחשבות שלי על השומקום הזה היו כאלו: רגשות שלא קיבלו מקום, הם אלו שמגיעים מלווים בתחושה שהגיעו מ"שומקום", ודווקא אם אתן להם מקום, לאט לאט התחושה הזו תפחת. עכשיו, זה לא שאני לא נותנת מקום. דווקא יחסית לעצמי של כל נקודה אחרת בחיים שקדמה לעכשיו, וגם יחסית להרבה אנשים אחרים [להעיז ולהגיד הרוב?] אני דווקא נותנת המון מקום לרגשות שלי וגם להשתנות המהירה והעוצמתית שלהם. נזכרתי שאפילו בשנה האחרונה עדיין למדתי כל כך הרבה ועשיתי כזו דרך והשתנות. רק מלהיזכר בערב הראשון שפגשתי את רן, ובבכי שבכיתי מול יובל ואפילו לא הבנתי למה [ועכשיו אני מבינה הרבה יותר...] אני מבינה שיחסית לעצמי לא רק שאינני תקועה במקום, אלא אני רצה. אני רצה והדרך שלי מרגשת וקורעת בבשר. אלוהים כמה שזה כואב. אז החלטתי לקחת זכוכית מגדלת על הכמה ימים האחרונים, ובעצם להבין מה הייתה השתלשלות האירועים, עד הרגע הזה שאני יושב בחדר שלי אחרי כל כך המון זמן שזה לא קרה, ופשוט מרגיש שאין תקווה, ושאולי פשוט מוט...