למה אני עצוב עכשיו

 לפעמים אני מרגיש שבאים אלי גלים של עצבות תהומית או חרדה משומקום, אבל חשבתי על זה היום ולמעשה זה לא הגיוני שהם מגיעים משומקום. המחשבות שלי על השומקום הזה היו כאלו: רגשות שלא קיבלו מקום, הם אלו שמגיעים מלווים בתחושה שהגיעו מ"שומקום", ודווקא אם אתן להם מקום, לאט לאט התחושה הזו תפחת. עכשיו, זה לא שאני לא נותנת מקום. דווקא יחסית לעצמי של כל נקודה אחרת בחיים שקדמה לעכשיו, וגם יחסית להרבה אנשים אחרים [להעיז ולהגיד הרוב?] אני דווקא נותנת המון מקום לרגשות שלי וגם להשתנות המהירה והעוצמתית שלהם.

נזכרתי שאפילו בשנה האחרונה עדיין למדתי כל כך הרבה ועשיתי כזו דרך והשתנות. רק מלהיזכר בערב הראשון שפגשתי את רן, ובבכי שבכיתי מול יובל ואפילו לא הבנתי למה [ועכשיו אני מבינה הרבה יותר...] אני מבינה שיחסית לעצמי לא רק שאינני תקועה במקום, אלא אני רצה. אני רצה והדרך שלי מרגשת וקורעת בבשר. אלוהים כמה שזה כואב.

אז החלטתי לקחת זכוכית מגדלת על הכמה ימים האחרונים, ובעצם להבין מה הייתה השתלשלות האירועים, עד הרגע הזה שאני יושב בחדר שלי אחרי כל כך המון זמן שזה לא קרה, ופשוט מרגיש שאין תקווה, ושאולי פשוט מוטב לי למות.

ביום ראשון התעוררתי די בטוב, והחלטתי סוף סוף לעשות ניקיון עמוק וטיהור לחדרי שהיה זקוק לזה מזה זמן רב. עשיתי את זה לאט לאט, בקצב שלי כמו שאני אוהבת. התעכבתי על כל חפץ ונפרדתי יפה... אפילו נפרדתי מיצירת אמנות שלי שהייתה לי מאד משמעותית במשך שנים רבות וליוותה אותי קרוב. היא הייתה תלויה על הקיר בחדר שלי כעשר שנים. קנבס גדול מאד. קראתי לו "בהתהוות" והוא באמת התהווה והשתנה כל הזמן. בפעם הראשונה שפגשו אותו מכחולים זה היה עם אן [זכרונה לברכה?] וברוך. ישבנו שלושתנו מסביב לקנבס הגדול הזה וציירנו יחד. עם השנים הוספתי לשם עוד ועוד צבעים ושכבות. ציירתי וכתבתי על המסגרת, הדבקתי דברים ותלשתי אחר כך, והצורה הסופית הייתה כזו: כל הקנבס היה בצבעי שמי-תכלת, למעלה היה מין פתית שלג שבתוכו מתגלמת גולגולת ובעיניים שלה סווסטיקות, מעין אלוהים מפחיד כזה. למטה היה חנריק [דמות שהמצאתי] שמביט מעלה במבט מודאג, כשבעצם קופסאות סיגריות צבעוניות שאספתי מכל העולם קוברות אותו כמעין משחק טטריס. אספתי את האוסף הזה הרבה שנים, מכל ארץ וארץ קניתי את הקופסא הכי יפה [וגם עישנתי אותה, סביר להניח כקססה בבאנג]... אבל כל זה לא היה לגמרי שלי. לא באמת שלי. את הרעיון לאוסף קופסאות מסביב לעולם לקחתי מרות שתמיד קינאתי בה ואת הסוואסטיקות בעיניים של אלוהים לקחתי מאן, שגם כן תמיד ראיתי כמיוחדת כל כך וזה כמעט אוטומטית הפך כל בחירה שלה ליפה בעיני. זה היה ילדותי. זה היה חסר אופי. זה היה מתוק.

לאן לא הייתה חמלה לזה. גם לי לא הייתה חמלה לזה, כשלירון העתיקה כך ממני. היא שמה בדסקטופ שלה רקע שלג כמו שלי, היא קנתה תוכי כמו שלי, אבל השיא היה כשהיא התחילה לאמץ את הצרות שלי. היא התחילה לספר לאחרים את צרותיי כאילו היו שלה. היו שם עוד כמה עניינים. בדיעבד אני לא מתרגש מזה. יש משהו בלעבור דרך צרה של אחר. לפעמים אתה מחפש את הצרה הזו, ואז כשנדמה שמצאת אותה, אז יאללה. זה פתח. כמו שלמשל בכיתה ד' הביאו לנו לכיתה הרצאה של מכורה נקיה ואני רציתי להיות כמוה כשאהיה גדולה. ובכן- הנני. מי שמחפש לעבור משהו- עובר אותו. אפשר לחשוב, רציתי זכויות יוצרים על הצרות שלי? היא רצתה זכויות יוצרים על הסוואסטיקה שלה? הו לא, כמובן, היא הרבה יותר מפותחת ונעלה מזה. הסיבות שלה הרבה יותר מורכבות. היא לא יכלה לשאת את זה שאני כותבת בלשון מעורבת אבל באותה נשימה לא מכריזה על עצמי כמתעסקת בג'נדר פלואידיות. היא לא יכלה לשאת ששיניתי את שמי. היא לא יכלה לשאת שאהבתי. היא לא יכלה לשאת שהאלוהים שלי שונה משלה [שלה מת]. נו מילא. איך תמיד כל מחשבה מסתיימת בה.

אז הוצאתי את הקנבס הזה לרחוב עם עוד המון חפצים אחרים. זה היה טקס טיהור עמוק ומשמעותי. עשיתי אותו באמת בשקט ולאט. הייתי לבד בבית. טקס כזה אי אפשר לעשות כשלא נמצאים לבד בבית. גם עשיתי סדר במקדש. סדר במקדש זה כמובן הבסיס של הטיהור האנרגטי [או אולי הדובדבן שבקצפת? גם וגם, או לא כלום. לא יודע]. בכל מקרה המקדש יצא יפה ורענן.

 

פתאום קיבלתי שיחת טלפון מאמא. היא אמרה שכל המשפחה הולכת עכשיו להתחסן, ושאני אתארגן ובאים לאסוף אותי. התחלתי לגמגם והיא אמרה לי לחזור אליה עוד 5 דקות. חזרתי אליה אחרי 5 דקות ואמרתי לה שלא הצלחתי להחליט אם אני באה או לא, והיא ניסתה לדחוק וגם דחפה את השפורפרת לאחותי. בכיתי ביללות וכשאחותי שמעה את זה היא מיד אמרה "אני לא באה לאסוף אותך" ונגמרה השיחה. זה היה אולי הסמל הראשון שלי, בדיעבד, לחולשה שעדיין קיימת בלהקשיב לעצמי. כשאחותי החליטה בשבילי את ה"לא" הזה הרגשתי הקלה עצומה. בכיתי אחר כך במשך כמה שעות ביללות שלא יביישו תן פצוע ביער. בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן. הרגשתי שכל הכאב והלחץ של מה שקורה בשנה האחרונה בעולם התנקז לי לרגע הזה ופשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי.

 

כבר לא יכולתי להמשיך עם הטיהור כפי שתכננתי. עדיין אני רואה מסביבי אבק שמחרפן אותי, ונשאר כאן בגלל הרגע הזה שהטיהור שלי נקטע. הרגשתי מסטולית מקלונקס למרות שלא לקחתי כלום. זה קורה לי לפעמים אחרי בכי ממש מטלטל. למרות שישנתי הרבה שעות לילה לפני כן והתעוררתי לקראת הצהריים, נכנסתי לישון מאד מוקדם באותו היום וישנתי המון שעות שוב בלילה. הבכי הזה מוטט אותי. באותו הערב חברים ניסו לדבר איתי ולא הייתי מסוגלת לתקשר עם אף אחד והרגשתי שאני צריכה התכנסות פנימה.

מיותר לציין [או שלא] את כל המחשבות שרצו לי בראש ב5 דקות האלו שחשבתי האם להתחסן עם כולם או לא. הן נעו בין החרדות הפשוטות שלי [מחר יש שטיבל, ואולי כן פרדס חנה ואולי לא פרדס חנה, ואח"כ שפת הציפורים, ואח"כ אודי, והכל מלחיץ, ועוד להוסיף חיסון, ואני באמצע טיהור בכלל, וכמובן הגיעו גם לכל מחשבה אפשרית שאפשר לחשוב על החיסון הזה עצמו, וגם למחשבות פשוטות וילדיות כמו פחד תהומי מהזריקה עצמה והכאב. כשהייתי קטנה אף פעם לא פחדתי מזריקות, בדיקות דם, לבלוע כדורים, ובאופן כללי לעבור דברים כואבים פיזית. זה השתנה דווקא בגיל די מאוחר. אחרי שמתתי ונולדתי מחדש [אני היום בערך בת 3 או 4, לא בטוחה, משהו כזה]. בכל אופן אחרי שנים שבלעתי ובלעתי ובלעתי מליון דברים כואבים, ולא נתתי מקום לפחד שלי או לכאב [מתקשר למאיפה התחלתי את כל הפוסט הזה] פתאום כל דקירה פשוטה היא מפחידה ואני בוכה כמו תינוקת ואפילו על סף עילפון.

אגב, זה די מוזר שבנאדם כ"כ מלנכולי כמוני יטען שלא נתן מקום לכאב שלו, הרי בערך מאז שזוכרת את עצמי הייתי זועפת, וכבר בגיל 13 זה תפס צורות של מחשבות אובדניות, אבל אני פתאום מבינה שחשוב לעשות כאן הבחנה מאד ברורה בין השניים. להיות עצוב או לכאוב זה ממשששש לא אומר לתת לזה מקום! אם הייתי במצוקה וכל מה שעשיתי היה לחפש לה מענה במקומות הלא נכונים והפוגעניים [סמים, גברים נצלנים, פגיעה עצמית, אובססיות ועוד..] אז כן. יש לי ניסיון בלכאוב, אבל אין לי הרבה ניסיון בלשהות בכאב הזה, ואפילו היום לעזאזל נאלצתי לקחת קלונקס כי אין לי מרחב משלי להתפרק בו כמו שהייתי רוצה ואני ממש לא מוכנה לעשות זאת מול הוריי. אז גם היום כבשתי את יצרי, את הלב המדמם שלי.

אוקי, איפה הייתי? יום שני. מרגישה חצי כוח. עדיין מכונסת. מתארגנת בערב לשטיבל. מתאפרת היטב. נראית די טוב בסופו של דבר ומורחת גם חיוך על הפנים ויאללה לדרך. לא שזה היה כזה מזויף, אבל זה כן דורש ממני במידה כזו או אחרת לאסוף את עצמי וזה כן דברים שמצטברים בסוף. בכל אופן אני נכנסת לשטיבל, ובאורח פלאייייייי לגמרי את מי אני רואה שם? דווקא היום, כשחברי הטוב מתכוון לבקר אותי שם, אני רואה את המכשף היהודי

שאיים שצבא המלאכים שלו יפרק לו ת'צורה. הבנאדם הראשון [והאחרון] בחיים שלי שהרגשתי שאני מפתחת סביבו איזה סכיזופרניה פראנואידית [שבסוף התבררה לא כסכיזופרניה אלא כאינטואציה חדה מאד, אבל עד עכשיו אני אוכלת עליה סרטים של חוסר בטחון]. ומה שחסר לי בחיים עכשיו, שדווקא כשאני מזמינה את חברי לשם, בסנכרון מושלם אחרי שלא ראיתי את המכשף חצי שנה, הוא יגיע! ממש לא מרגיע את הפראנויות שהיו לי סביבו. אני לא אוהבת את המחשבות שהוא גורם לי לחשוב, אבל באמת עדיין עולות בי מחשבות שהוא הטיל עלי כישוף, שלא אמצא אהבה בעולם [כי אם לא הוא אז אף אחד], כשידע שאני לא מגיעה לבד ולכן הגיע, וכל מני דברים נוראיים אחרים. כל הערב המכשף ישב די קרוב אלי ותופף בתוף שלו חזק מאד. הרגשתי את האוזן שלי זועקת וכמעט נפצעת מבפנים אבל לא העזתי להגיד לו מילה שיפסיק או ינמיך את עצמו. פחדתי שיפרש את זה אישית כמשהו נגדו, ולא פשוט כי זה כואב לי באוזן. נכנסתי לסרטים שהוא עושה את זה בכוונה, יושב לידי ומתופף כל כך חזק, להראות לי את העוצמה שלו, או משהו.

הוא מעורר בי את כל הצד הרע והלא בריא של החשיבה המאגית. הוא אולי לובש לבן אבל נודף ממנו ריח של קסם שחור. כל פעם מחדש הייתי בדילמה הזו מולו, אם הוא זך וכנה וטהור איתי או ממש ממש לא. כל פעם מחדש השתכנעתי ואז שוב התמלאתי ספקות. והגוף מדבר הכי טוב, ואתמול, כמו בהרבה מפגשים אחרים עימו- אוטומטית התחלתי לרעוד, וככה העברתי את הערב בשתיקה, ברעד, במחשבות רצות על איך עוד הייתי הופכת לשפחה שלו... בסוף הערב ע' ניגש אלי ושאל מה קורה. הוא מרגיש אותי חזק כמו שאני אותו. זה ריגש אותי שהוא לא פספס אותי. הוא קלט בדיוק מה מתרחש. לפני שהלכתי הוא אמר לי לזכור תמיד שאני הכי נפלאה בעולם, ושהוא מכיר אותי, ויודע שבערך פעם בחצי שנה אני נשאבת לבור השחור הזה, והוא פשוט רוצה שאזכור שהוא אוהב אותי ושאני טובה. ביקשתי שישלח לי את הציור החדש שלו כשיחזור הביתה. הוא זכר ושלח לי ברגע שחזר.

בדרך חזרה סיפרתי לא' בשתי מילים שהתוף קרע לי את האוזן, ושהתבאסתי שהתוכניות עם חברי מפרדס חנה השתבשו כך, אבל לא יכולתי לפרט יותר מזה. להסתתר עושה לי רע.

היום, יום שלישי- התעוררתי בבוקר, גם כן די בטוב, אבל לא ביקיצה טבעית. יצאתי החוצה לשיעור שפת הציפורים וברגע שראיתי את כולם פתאום נהיה לי עצוב בלב. שמתי לב שהתגעגעתי. שכבר המון זמן לא יצאתי אל הציפורים באמת, ושיותר מכל- היער חסר לי. נכון, יש כאן דרמות מעניינות בעולם הציפורים של העיר, למשל ש-600 דרורים יחליטו פתאום להחליף עץ לינה. גם ראיתי פעמיים דאה שחורת כתף בחודש האחרון, אבל זה היה בדרכים, בכבישים, בלי להתעכב עליה... בכל אופן. הרגשתי פתאום שאחרי שנה וחצי בשפת הציפורים אני פתאום כלום- אין לי פינת ישיבה, הכל מרגיש זר... שיתפתי את הקבוצה בזה וגם סיפרתי על הדרורים וסטפן שאל שאלות והיה נחמד.

חזרתי הביתה וחשבתי שאנמנם קצת. באמת נמנמתי אבל קמתי הפוכה לגמרי. אני לא זוכרת מה קרה בדיוק. קיבלתי איזה מייל שהרגיז אותי מאד מאחת המרצות בלימודים שלי. כתבתי ומחקתי ועצרתי את עצמי כמה וכמה פעמים מלהגיב למייל הזה. אם הייתי מגיבה את הכנות שהייתה

בי באותו הרגע, זה לא היה נעים, וזה היה מסבך אותי ונמשך אל כל השנה. אלוהים. אני עדיין בתחושות כל כך גרועות על הדבר הזה ובא לי פשוט לעזוב את הקורס. אני אפילו לא מעזה לעשות בירורים אם זה קורס חובה או לא כי לא בא לי שהיא תשים עלי את העיניים שלה. אוף. הקורס הזה שם אותי במקום כל כך לא נוח שאני כל כך לא רוצה להיות בו. זה הרתיח אותי [ושוב, הייתי צריכה לעצור את עצמי, ולהסתתר]. אני רק חושבת על זה עכשיו ומיד תפסתי את הטלפון לגלול קצת בפייסבוק ולהסיח את דעתי. מה שקורה בקורס הזה [לעזאזל ככ אין לי כוח לכתוב אבל הבטחתי שאסתכל עם זכוכית מגדלת על כל מה שהיה ואבין מה זה הדברים הקטנים האלו שהצטברו לכדי כדור שלג ענק]- זה קורס של דינאמיקה קבוצתית, למרות שנרשמתי ללימודים האלו בין היתר כי אני מודעת לזה שהחוזקה שלי זה באחד על אחד ולא בעבודה עם קבוצות. בשנה הבאה חלק מההתנסות המעשית תהיה הדרכת
קבוצות ובא לי להקיא רק מלחשוב על זה. אני יכולה לחשוב על היתרונות ועל השיעורים ועל הדברים לצלוח, אבל וואלה- לא בא לי, לא מעניין אותי, וגם מלחמות צריך לבחור ולברור בקפידה, וזו לא המלחמה שלי. לא אחת שאני מעוניינת בה כרגע בכל אופן. בקיצור המרצה הזו בהתחלה ממש מצאה חן בעיני וחשבתי שהיא ממש מהממת, אבל כל הקטע שקורה שם בקורס די מגעיל אותי. זה מרגיש כמו ניסיון נואש ומאולץ לקחת קובץ אנשים רנדומלי ולהפוך אותם לחברים הכי טובים. בסדר. זה יכול להיות ממש נחמד אם יצא מזה חברויות או קבוצה מגובשת, אבל אם זה לא קורה באופן טבעי [או עם כל ההשתדלות שבעולם שהמרצה שמה שם] אז כנראה שזה פשוט לא נועד להיות. המרצה יודעת שיש לי חרדה חברתית וזו כבר שניה שהיא דוחקת בי לדבר יותר בכיתה [למרות שיש כמה חברה שתקנים ממני פי כמה], כל הזמן היא מנסה לחטט לי במקומות שלא התבקשה לחטט בהם וזה סופר לא נעים לי,
במיוחד שאני כן עושה השתדלות וכן לוקחת חלק בחרא הזה!! וואלה לא באתי ללימודים האלו לעשות חברים וגם לא באתי ללמוד הדרכת קבוצות! שחררו ממני כוסעומו!!! האאאאאאאאאאא. אלוהים. וכאילו את זה אני אמורה לכתוב לה במילים מנומסות??? אני ממש כועסת והיא הוציאה לי כל חשק להשאר שם. כן הייתי רוצה להכיר את הכיתה שלי יותר, אבל שתצא לי מהפאקינג וריד!!! זה ממש לא מתקבל על הדעת ההערות האלו שלה. אולי כן אכתוב לה, אבל לא עכשיו. אני חייבת להרגע מזה קצת.

עצרתי עכשיו מכתיבת הפוסט וכתבתי שתי תגובות שונות אופציונליות למייל המרגיז. זה קצת עוזר לי לעבד את הרגשות שלי בנוגע אליו. פתאום תוך כדי שעשיתי זאת קיבלתי עוד כמה הודעות מע' עם מילים יפות וחמות ועוטפות ממש. נותנת לעצמי להתעטף ולהתנחם בהן.

תודה שיש מי שרואים בי טוב ומאמינים שיכול להיות לי טוב כשאני כל כך נחלשת ומאבדת תקווה.

 

טוב...כתבתי הרבה והתעייפתי... בוכה שוב......עייפה כל כך....... הריני משליך עליך אבי מלכי ואלוהי את כל תנועותי מחשבותי רצונותי דיבורי ומעשי שהכל יהיה כרצונך באמת

לא באתם משומקום, לא באתי משומקום, יש כוכבים ויש את רוחות השמים, יש תת מודע קולקטיבי ויש ציפורניים ושיניים, ויש את כאן ועכשיו, ואותי, את מה שקרה לי. את זה אני רוצה לזכור, עם הרגליים על האדמה והעיניים קדימה

[טוב, אני בכל זאת רוצה לסכם ולהגיד שהיו פשוט רצף של אירועים שערערו אותי וגם לוקח לי זמן להתאושש מכל אחד, אז כשיש כמה, במיוחד בימים שאני זקוקה להתכנסות מיוחדת ועוברת תהליך מאד עדין עם עצמי...זה עושה לי בלאגן. עוד עניין משמעותי הוא שממש חשוב לי שיהיה מרחב שאוכל להיות עם הרגשות שלי בנחת. מרחב של פרטיות. קשה לי שצריכה להסתתר גם בבית שאני גרה בו או לחלופין לצאת לבכות ברחוב. וזהו. זה הסיכום לבינתיים. השיחה עם תינוקי רוממה את רוחי קצת. תאמינו שיכול להיות לי טוב בבקשה עד שאשוב גם אני להאמין.]