ירשתי משקפת מסבי העיוור
יש מלא דברים שקורים. די מתסכל אותי שלא יכולתי לעדכן את הבלוג מאז כל הבלאגן עם ישרא. עכשיו זה פתאום עובד אז אזרוק כאן כמה דברים של עכשיו. באופן כללי בימים האחרונים בכיתי מלא אבל זה היה בסדר. אני כבר לא נבהלת כמעט משום תנועה בתוכי. הן באות. הן משתנות במהירות כמעט משוגעת. אני מאפשרת להן ומבחוץ זה יכול להראות כמו שגעון מוחלט. במובן מסוים אני מבסוטית על הסגר בקטע הזה, וגם על המסכות, כי אפשר ממש לבטא הבעות פנים כל הזמן, לחייך, לזעוף, לעשות פרצוף עצוב..גם בחוץ, באוטובוס, כל הזמן. זה ממש מרפא אותי במובן עמוק והרגשות לא נתקעים. יש זרימה שלא הכרתי מעולם, גם כשהימים מאד קשים. זה פשוט לא מבהיל. אז בוכים 3 שעות לאדמה ויאללה, הלאה.
הנה כמה דברים שכתבתי לאחרונה-
"הֲלא אֲנִי דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ יוֹמָם וָלַיְלָה בַּמִּדְבָּר וְחוֹתֵר וּמְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מִמִּדְבָּר יִשּׁוּב"
אתמול ציפור הפילה את הקקטוס שלי מאדן החלון בקומה השלישית וככה התעוררתי בבהלה מלשמוע את הבום שלו מתרסק ויצאתי מהמיטה זעופה לאסוף את גופתו הפצועה מלמטה. ירד לו דם של קקטוסים אבל הוא נראה גיבור מאד. ידוע שאני מקבלת תקשורים דרך קקטוסים, וזה כבר קרה לי בעבר, שציפור העיפה לי מאדן החלון את הקקטוס שקיבלתי מאימו של האקס ההוא. בכלל, לא יודע, משהו מתרחש. שמתי לב שמה שהציל את הקקטוס שלי ממוות זה שהפסקתי להשקות אותו, אז הוא נהיה קשה כמו אבן, וככה כמעט שלא נפגע. דבר נוסף ששמתי לב- שהגוף שלו צנום והראש שלו ענק, וזה הזכיר לי אנורקסיה, וזה הזכיר לי שגם אותי כבר לא השקיתי בערך שנתיים, בערך מאז שהייתי אז בסבלט, איתו. [גם ברמה הפיזית של לשתות מים, אבל גם ברמות אחרות של התנזרות ממיניות והפסקה של הזרמת כסף]. ולא יודע. בתור התחלה הרגשתי שזה הזמן לחזור לשתות מים, שהראש שלי יקטן קצת. שלא יחשוב כל כך הרבה. הקקטוס הזה נפל בצורה שכמעט נוגדת את חוקי הכבידה, משהו לא הגיוני לחלוטין. כלי החרסינה נשאר על אדן החלון, שלם, לא נפל ולא נשבר. לא זז במילימטר אפילו. רק הקקטוס עצמו נשלף ועף. איך זה יתכן? זה בגלל שהראש שלו היה כבד כל כך. כנראה הציפור תפסה לו בראש ולא הצליחה להשתחרר בגלל הקוצים, ובסוף הוא התרסק ככה. אז צריך ראש כבד פחות, ואפשר לחזור לשתות כבר, אני לא בסכנת מוות כבר, אני לא במדבר כבר ולא חיה יותר על מאגרי החירום שלי. זהו. אני בדרך החוצה.
אני פתאום מבין שהייתי צריך לעשות את השיחה הזו כבר מזמן. כלומר, לא, רק עכשיו הבשלתי לעשות אותה, אבל הצורך היה. העניין ישב שם כבר זמן בתוכי. רק עכשיו זה התבהר. רק עכשיו הבנתי מה החשיבות של הדבר הזה שקרה כאן היום.
היום אמרתי לאבא שאחת הסיבות שאני בבית זה כי אני לא סומכת עליו שהוא לא יפגע באמא. ואת אמא שאלתי אם היא לא מפחדת שהוא ירביץ לה אי פעם, אחרי שאעזוב? פתחתי את הפחד שלי מולה, שאחרי שאלך הוא יפגע בה כי לא יהיה מי שיראה ויתערב.
רק עכשיו זה מכה בי, עד כמה עמוק בתוכי ישב התפקיד הזה שאני השומרת, שאני ביניהם, שאני החוצץ. שמתי את עצמי [או הם אותי, או לא יודעת מה] בתפקיד הזה של המגינה עליהם, של זו שעושה שלום ביניהם. בילדות רב השנים זה היה לשמור על אמא, כי תפסתי את אבא כרע ומאיים. בשנים האחרונות הבנתי גם יותר את הצד שלה בעסק, ואיפה היא תורמת גם ליחסים המחורבנים האלו להתקיים... ולמה אין כאן רק צד אחד רע או דפוק..
לא משנה. העניין הוא שהייתי צריכה לדבר את זה. להגיד לאבא- אני לא סומכת עליך, אני מפחדת שיום אחד תחטוף ג'ננה ותלך רחוק מדי, ולהגיד לאמא- אני מפחדת שהוא יפגע בך, וגם, אני מפחדת שאחרי שתלכי הוא ישאר לבד, אולי יפגע בעצמו.
אמא אמרה לי משהו חשוב, היא אמרה שהיא לא אמא שלו, ואני הוספתי "וגם אני לא". ובכלל, אני לא אמא של שניהם. נכון שאנחנו כולנו אוהבים ודואגים אחד לשני [בערך. לא יודעת כמה אבא אוהב את אמא אבל מילא. כל השאר כן] אבל יש גבול לכל תעלול, ואני צריכה לבנות את חיי.
אמא שאלה איפה הייתי רוצה לגור ועניתי ירושלים. אני לא יודעת מה הקטע שלי עם העיר הזו. אולי זה יהיה מפחיד מדי. יש בה משהו מפחיד. עיר גדולה מדי, אולי. לא יודע. אני טוב לי השכונה הקטנה הבטוחה. אבל יש שם טבע ויש שם חברים וזה נשמע טוב בעיקרון. אוכל לבוא פעם בשבוע למרכז, נגיד, לבקר את ההורים ולהופעה של עדי.
זה עשה לי טוב לשמוע מאמא שהיא תדע לדאוג לעצמה, ושאם היא תרגיש במצוקה היא תקום ותלך. מסתבר שהייתי צריכה לשמוע את זה. אולי, מאז גיל 9, הייתי צריכה לשמוע את זה. לא חשבתי שאני נושאת את זה כל כך עמוק עימי, אבל כן, והנה, עכשיו, רגע לפני הפריחה שלי מהקן, העניין הזה מבקש להסגר ולבקש מרפא. הוא השיא של החרא ביחסים שלהם מבחינתי, אבל זה רק סמל לכל הדבר כולו. חוצמיזה, אני הייתי מעורבת שם, אז הכל קיבל צבע אחר קצת... אני זוכרת שאמא לא דיברה איתי, אבל, אני לא יודעת אם זה באמת כי כעסה עלי, או פשוט כי כעסה על כולם והרגישה חרא. אני זוכרת שהרגשתי נורא, כי באותו הערב אם אינני טועה, אחרי כמה שעות שהיא הסתגרה שם מתחת לשולחן, הבאתי לה כוס מים והעברתי איזה פתק מתחת לדלת שרשום עליו "סליחה" או משהו כזה, והיא ענתה שזו לא הייתה אשמתי, אבל בחוויה שלי בזה שהיא אחר כך לא דיברה איתי כמה ימים, בעצם היא אמרה לי "זה כן אשמתך".
אני אפילו לא יודעת כמה מזה אמיתי, כמה הזכרון שלי עיוות או החוויה שלי ויכולות ההבנה שלי בגיל ההוא... אבל אני זוכרת אותי מביטה מרחוק באמא מהמסדרון, והיא עם אחותי אולי? לא זוכרת. היא לא לבד, ואני רואה סימן כחול על היד שלה, ואני לא שם. היא לא מדברת איתי. היא מדברת עם אחותי וזה כואב נורא.
אמא אמרה לי שאבא מעולם לא הרים עליה יד, ועניתי לה שמולי זה קרה פעמיים, אז איך "מעולם"? מסתבר שחוץ מהפעמיים האלו זה לא קרה. למה אלוהים סידר ככה שדווקא שתי אלו קרו מול העיניים שלי, כשבשנייה הגעתי רגע לפני ועצרתי את זה בזמן? לא יודעת איך ולמה הדברים קורים, אבל זה די מדהים שבחוויה של אמא הוא מעולם לא עשה את זה. דיברנו ארוכות. היא סיפרה לי על מכתבי האהבה שכתב לה בתחילת הקשר. תמיד היא מספרת עליהם. ביקשתי הפעם לראות אותם. ביקשתי לראות מול עיני הוכחה שאי פעם הייתה שם אהבה. אולי, רק כך, אוכל ללכת...
עריכה נוספת, כמה ימים אחרי:
אני פתאום קולטת שבזה גורשתי מגן עדן. שם קרה הגירוש שלי.[שטיינר, חציית הרוביקון] אולי אני שטופת מח מלימודי תיאוריות ופסיכואלנליזות, אבל אני פתאום נזכרת שבאותה השנה שזה קרה, גם הגעתי למצב הכי קשה שלי מבחינת האוסידי בענייני ניקיון, בדגש על שטיפת ידיים. באותה השנה שאבא הרים על אמא יד, לכאורה כדי להגן עלי, ואני ביקשתי סליחה ואמא אמרה שאני לא אשמה [אבל אולי בעצם כן?] התחלתי לשטוף את ידי עד זב דם. אולי היו ידי שבעקיפין הכו את אמא? לא יודע. [הייתה גם אמירה של "בגללך נתגרש". מדהים שזה לא נגע באחים שלי בשום צורה]. הגעתי למצב שידי היו כל כך פצועות שלא יכולתי לקפל אותן לכדי אגרוף כי הן פשוט היו נקרעות לי. זה כאב. בבוקר הייתי שמה עליהן המון קרם וגם כפפות, כדי שלא יכאב וגם כדי שלא יראו. בעצם, באותה השנה גם הסבוריאה על הראש שלי החמירה וכל הקרקפת שלי התמלאה פצעים מדממים. [אולי זה היה שנה לפני?] אני לא בטוחה מה קדם למה, אני לא בטוחה בדיוק איפה הביצים ואיפה התרנגולות בגירוש הזה. האמת שכבר כתבתי אז יומן, אבל דווקא אלו לא כתובים בו. לא משנה. יש דברים שנטמעים בעבר, מתערבבים, מתערפלים בזיכרון... אולי אין מה לנבור. סתם פתאום נזכרתי. היום אני פשוט נמנעת מלגעת בזבל כי לא להכלא ללופ השטיפות. [ואיך התחלתי את הטיפול השנה? בתחושת "כלא בתוך כלא בתוך כלא". הנה, מתחילים להתחקות...אבל גם לא, כי מה, את התהומות שבי הרגשתי פעורות כבר בגיל 3. בגלל זה רציתי גרביים. בגלל זה לא רציתי מנג'טים. בגלל זה אמא כעסה ובגלל זה אבא כעס על אמא... הא.. לא יודע. הייתי אומר שאני לא בכיוון אבל האמת היא שפשוט יש יותר מדי כיוונים.]
תגובות
הוסף רשומת תגובה