שלוש שש שש אפס חמש

ממשיכה לדבר בשירים בינתיים 3> *** *** ולתת טיזרים קטנים לפרוייקטים שמפעפעים כאן

  הא.. ללא מילים... וואו תודה

  היום בצהריים:   חשבתי שאתעד את השבט החדש. בדמיון שלי זה כמו בסרט "הירוק היפה", מן אוטופיה. סוף סוף קצת ביחד.. ובפועל אני מגיעה אל הסיטואציה הזו ומוצאת את עצמי מתעניינת יותר בצילום החפצים מאשר האנשים. "הכובע שלך נראה חדש מדי", "את נראית ישראלית מדי", ופתאום גם האנשים הופכים במובן מסויים לאובייקט צילום, ללא יותר מגושי אור צורה וצבע שמעוררים איזו תנועה עמומה בתוכי. "מנומשים. אני רוצה את המנומשים, בדיוק כמו שאני רוצה את הסופגניה עם הכי הרבה סוכר. אני רוצה אותם מקושטים, אני רוצה את הנקודות על הפנים שלהם כמו קונסטלציית כוכבים, שהעיניים שלי יציירו בינהן קו דמיוני ויגלו את המזל ה-13 בזודיאק. הולכת עין הם קוראים לזה."   "אני רוצה לראות יותר אנשים בפרוייקט שלך" קובי.   "את מכירה את אבישג שאר ישוב? תעקבי אחרי משפחה אחת, כמוה, זה מה שמעניין" גורן.   על הזין שלי אני לא עושה כאן האח הגדול אלטרנטיבי. אני יודעת מה פוטוגני ומה מעניין אנשים. אני יוצרת ממעמקי האינטואיציה של הנפש. אולי זה נשמע פלצני אבל לא משנה כמה אנסה לתת כותרת או להגיש איזה ...

  אני באה לתת לך אוכל, ואת רצה לכיוון ההפוך בהסטריה, כי אסור, כי מבהיל, לא יודע מה כאילו השדים שלך שולטים בך "לפעמים את כל כך מפגרת" אני אומר. "אנחנו כל כך דומות" אני באה לתת לך אוכל, מה את רצה.. אלוהים ישמור..  החרדה ממלאת לך את כל הגוף   ואני תמיד אומר שאני אוהב את כתם יותר. למה? כי אפשר לחבק אותה בשקט, והיא תחבק בחזרה   ואני חושב לעצמי הלוואי שלא תאהב את כתם יותר   ועדיין בוחר בכתם   כי לא מסוגל יותר עם הכאב הזה.  זה עושה אותי צבוע? זה עושה אותי לא עומד בעצמי בציפיות שלי מאחרים?   אני הקלרה שלך אני הכתם שלך? אתה הקלרה שלי? אתה הכתם שלי?    דיי... דיי... שקט עכשיו... אפשר לחשוב שאתה לא קלרה לפעמים בא, הולך, חוזר, עוויתויות וקשרים סבוכים פתאומיים שכאילו נוצרים מעצמם ואני הייתי שם, איתנה, שקטה, כמו ים שליו, מוכנה לשאת עם גלי הקטנים החוזרים על עצמם את כל כאביך הלאה ממך כמו פעימות לב של אם לעוברה מבטיחות, מזכירות, עוטפות בצליל עמום.. שבות ואומרות "אני כאן... אני כאן... אני כאן..."   וזה מעניין, שדווקא לקלרה קראתי קלרה ודווקא לכתם כתם ...