דברים שלמדתי מקלרה
אני באה לתת לך אוכל, ואת רצה לכיוון ההפוך בהסטריה, כי אסור, כי מבהיל, לא יודע מה
כאילו השדים שלך שולטים בך
"לפעמים את כל כך מפגרת" אני אומר. "אנחנו כל כך דומות"
אני באה לתת לך אוכל, מה את רצה.. אלוהים ישמור.. החרדה ממלאת לך את כל הגוף
ואני תמיד אומר שאני אוהב את כתם יותר. למה? כי אפשר לחבק אותה בשקט, והיא תחבק בחזרה
ואני חושב לעצמי
הלוואי שלא תאהב את כתם יותר
ועדיין
בוחר בכתם
כי לא מסוגל יותר עם הכאב הזה.
זה עושה אותי צבוע? זה עושה אותי לא עומד בעצמי בציפיות שלי מאחרים?
אני הקלרה שלך
אני הכתם שלך?
אתה הקלרה שלי? אתה הכתם שלי?
דיי... דיי... שקט עכשיו...
אפשר לחשוב שאתה לא קלרה לפעמים
בא, הולך, חוזר, עוויתויות וקשרים סבוכים פתאומיים שכאילו נוצרים מעצמם
ואני הייתי שם, איתנה, שקטה, כמו ים שליו, מוכנה לשאת עם גלי הקטנים החוזרים על עצמם את כל כאביך הלאה ממך
כמו פעימות לב של אם לעוברה
מבטיחות, מזכירות, עוטפות בצליל עמום.. שבות ואומרות "אני כאן... אני כאן... אני כאן..."
וזה מעניין, שדווקא לקלרה קראתי קלרה ודווקא לכתם כתם
אולי כדי לזכור שכלום לא מוחלט
כמו ין ויאנג
זו זכה ובהירה עם כתם בנפש, וזו כולה כתמים כתמים ואהבה ללא תנאי
מתי אפסיק כבר עם הדיאלוג הזה
מתי אפסיק כבר עם ההשוואות
מתי אמצא כבר שלום וחומת האגו תתרסק אחת ולתמיד ולא תבנה עצמה שוב בן רגע מיד אחרי שהתפוררה
שוב מרגיש שהיא אלה, שוב מרגיש שאתה קדוש, אומר לעצמי זה הזמן לברוח עד שהפצע יתרפא רחוק מכל מה שגורם לו שוב להפתח ולדמם
רק
ששם רחוק
לא אשכח איך היינו ים, ואיך לפעמים גם הצלחנו להיות טובים
וכמו הים
גם...
שיר של אהובי הנצחי הבלתי מעורער
תגובות
הוסף רשומת תגובה