I take pictures of sad children
היום בצהריים:
חשבתי שאתעד את השבט החדש. בדמיון שלי זה כמו בסרט "הירוק היפה", מן אוטופיה. סוף סוף קצת ביחד.. ובפועל אני מגיעה אל הסיטואציה הזו ומוצאת את עצמי מתעניינת יותר בצילום החפצים מאשר האנשים.
"הכובע שלך נראה חדש מדי", "את נראית ישראלית מדי", ופתאום גם האנשים הופכים במובן מסויים לאובייקט צילום, ללא יותר מגושי אור צורה וצבע שמעוררים איזו תנועה עמומה בתוכי.
"מנומשים. אני רוצה את המנומשים, בדיוק כמו שאני רוצה את הסופגניה עם הכי הרבה סוכר. אני רוצה אותם מקושטים, אני רוצה את הנקודות על הפנים שלהם כמו קונסטלציית כוכבים, שהעיניים שלי יציירו בינהן קו דמיוני ויגלו את המזל ה-13 בזודיאק. הולכת עין הם קוראים לזה."
"אני רוצה לראות יותר אנשים בפרוייקט שלך" קובי.
"את מכירה את אבישג שאר ישוב? תעקבי אחרי משפחה אחת, כמוה, זה מה שמעניין" גורן.
על הזין שלי אני לא עושה כאן האח הגדול אלטרנטיבי. אני יודעת מה פוטוגני ומה מעניין אנשים. אני יוצרת ממעמקי האינטואיציה של הנפש. אולי זה נשמע פלצני אבל לא משנה כמה אנסה לתת כותרת או להגיש איזה קומוניקט היצירה שלי סוחפת אותי, אני בכלל לא יודעת אם אני יוצרת אותה או היא אותי. אני מגלה דרכה את עצמי, וגם זה רק שנים אחרי שיצרתי אותה.
וזה לא שיש לי בעיה עם אבישג. אני מאד מעריכה אותה וחושבת שהיא צלמת טובה. פשוט, אני עושה משהו אחר. ואולי אני צריכה לשמוח שביצירותיי אני מזכירה לאנשים אותה, אבל, כזה, דיי. אני רוצה ליצור מתוכי, ואם זה יתפוס אז מה טוב, ואם לא אז לא. אני רוצה לשמוע את דעתכם המקצועית, אבל כשזה הופך ללשנות את המהות והגרעין של היצירה כנראה שם הגבול.
היום בלילה:
למה? כי הייתי ילדה עצובה. נזכרתי פתאום איך תמיד כשמישהו רצה לצלם היו אומרים "תחייכי" וזה תמיד היה לי קשה כי הרגשתי שאני לא יודעת לחייך. הייתי מתאמנת שעות מול המראה על חיוכים ומנסה להבין איך אנשים עושים את הדבר הזה. גם על המילה "היי" התאמנתי המון. לא האמנתי שאי פעם יהיה לי אומץ להגיד אותה בקול רם מול אנשים. שעות של לופים מול המראה, אומרת היי ומחייכת, לא, לא טוב, לא ככה... בעע.. לא חשוב.
אני חושבת שבין היתר זו אחת הסיבות שנשארתי בחינוך ולא הלכתי להגשים את החלום הגדול ללמוד אמנות. זכרתי מאד חזק קשיים שהיו לי בילדות, ורציתי להיות שם בשביל ילדים אחרים. קיבלתי דרך זה ריפוי מאד עמוק, והיום אני יודעת להגיד היי! וגם לתת חיבוק. זה אפילו די מוצא חן בעיני, אבל אני עדיין לא מחייכת כשמצלמים.
בכל אופן, מעניין, נסעתי לצלם את השבט החדש, העתיד המבטיח, מהפכת האהבה, התמרת התודעה, דייסה של חלקיקים אלוהיים שנמסה לתוך עצמה והנה החומות והניכור והחוסר אנושיות והחווית עולם המנותקת הזו כולם צפו ואני מוצאת את עצמי שיותר מעניין לי לצלם ערימת אוזני גדיים גדועות מאשר אישה יפה מחייכת, כי מה לי ולנשיות, מה לי ולחיוכים. וקובי אומר לי אני רוצה לראות יותר אנשים, אז אני שמה לו אנשים, אבל כועסים, ואני שמה לו ליצנית שמנפחת מעיים של חזיר במקום בלון. יום הולדת שמח תרזה, אין לחם אז תאכלי פצצות.
רציתי לתעד את התקווה ומשהו אחר ביקש להשמע.
אחרי שסיימתי להתעצבן שכבר פעם שניה שאלו אותי בהקשר לפרויקט הנוכחי "את מכירה את אבישג שאר ישוב!?" ואחרי שהאגו המנופח של האמן המיוסר שאני סיים להתקרקר כמו תרנגול עצבני, אז חשבתי לעצמי שבעצם באמת זה נותן לי תקווה. הרי יצא לי להביט ביצירות של אבישג ולהרהר למה היא מצליחה ואני לא. יצא לי להרהר את זה לגבי עוד כמה אמנים צעירים. כלומר, דווקא אלו הצעירים, קל יותר להסתכל ולשאול- רגע, איך הם עשו את המעבר הזה מלהיות אף-אחד בתחום ללהיות פתאום מישהו. ואם קובי אומר לי שהנה, אבישג ואני בז'אנר דומה, וזה חרא שנכנס למוזיאונים, והוא אוהב את העבודה שלי וחושב שאני ממש בדרך הנכונה, אז... באמת, אולי כדאי לי אפילו לדבר עם אבישג, ולרדת מהאולימפוס המטופש שלי ולשמוע ממנה קצת על הדרך שלה. קצת לשאת עיניים, מה יש. קצת לסתום וללמוד ממי שכבר עבר את מה שאני עובר כעת.
בהקשר לחלום ההוא שפרסמתי לא מזמן, עם האל ההוא והאל הזה [כפי שאמרתי- הנה הוא ממשיך ללוות אותי], יצא לי להרהר קצת בהקשר האמנותי וזה התקשר לי מאד לדבר אחר שכבר מלווה אותי זמן מה- הגישה של מייפלתורפ ליצירה לעומת זו של פטי. במובן הזה מייפלתורפ האל ההוא ופטי היא האל הזה. חחח אני אוהב את עצמי שאני כל כך ילדותי וחייב לחלק ולתייג כל דבר לטוב ורע. עכשיו זה מזכיר לי את הקטע ההוא בספר דמיאן. היי אני מתגעגע לספר טוב. מקווה לחזור בקרוב לחיים ואז גם לקריאה. כבר חוזר קצת. איפה הייתי?
אז מייפלתורפ המפגר הזה, טיפה של ענווה לא הייתה לו, והאש בערה לו בתחת והוא יצא מתוך עצמו ואיבד את עצמו [ובסופו של דבר ליטרלי איבד את עצמו והתפגר מאיידס], הוא גם מזכיר לי קצת את וולך בעניין הזה, רוצה תהילה וכל האמצעים כשרים. אז עם מי צריך לשכב כאן? למי צריך למצוץ? וזה לא שלא שאלתי את השאלה הזו פעם איזה מישהו מהתחום.
אבל פטי לא מצצה לאף אחד. במקום להתעסק בדברים מפגרים כמו למי למצוץ היא פשוט יצרה את השיט שלה, בצניעות, בלי להשתגע כמו כל שאר המשוגעים ברוח התקופה.. ובסופו של דבר שניהם הגיעו לתהילה, שזה מצחיק, כי לא נראה לי שפטי אי פעם חיפשה אותה, ופטי כבר בת 72 ועדיין נותנת רוקנרול על הבמות, יורקת ורוקדת כמו בת 16, עם שיערה הלבן הארוך...
בכל אופן אם זה לא ברור אחרי הפוסט הקודם, אני מאוד אוהבת מפגרים ומזדהה איתם, והייתי רוצה לאחל לעצמי מעבר לחדוות היצירה וההשראה גם ענווה וצניעות, ולזכור שלמשל אנשים כמו אבישג הם קולגות שלי לא רק בתחום העניין/המקצוע אלא קודם כל על האדמה הזו.
אפילו מייפלתורפ לא היה מפגר כמוני, כי הוא למשל חיפש להתערבב בין הגדולים ממנו, ואני רק עושה פרצופים ומתמרד כמו איזה בן 14 בקטע של "אתם לא תגידו לי מה לעשות ואני מיוחד ואני אמן ואני מגלומן ובלה בלה בלהההההההההההההההה אופסי סליחה הקאתי קצת אז לא אסגור את הציטוט
וכאילו בתכלס אני באמת מיוחד ואני לא צריך לצעוק את זה [אבל אני יכול, אם בא לי, חחח].. בדיוק אני עושה סדר בחפצים שלי בימים אלו ומצאתי כל מני בגדים שתפרתי לעצמי בגיל הנעורים, אלוהים ישמור, בגדי ליצנים.. הארדקור אבל... משוגע לגמרי... ואני אומר לעצמי- וואו, באמת ארצה או לא ארצה, האישיות שלי נורא צבעונית. אז בגיל הנעורים עם גוף אסטרלי משוטט כמו איזה כלב אמסטף מטורלל בשוק בשרים, לא היה לי אפשרות בכלל לצנזר או למיין מה יצא החוצה ומה לא, והייתי יצור בוטה ומוחצן וחסר טאקט לחלוטין.. וכאילו.. אני מנסה להתעדן קצת, אבל אני פשוט בהמה חסרת תקנה, זו האמת.
אז בסדר אני כבר לא עושה תמונות קונטרסטיות כמו פעם אבל עדיין מתחרמן מקלריטי גבוה. [שבעצם, עכשיו שחושב על זה, הרי מה זה קלריטי, זה כלי שמעצים את הקונטרסטים רק במיד טונס ולא בבהירים ובכהים, וזה מצחיק כי זה כזה ניסיון להגיד אוקי שניה אני אנשום קצת אני לא אאנוס לעצמי את היצירה ולכם את העיניים, וכזה, סבבה, זה פחות מגעיל ממה שהייתי עושה פעם, אבל עדיין זה אלים במובן מסוים, והתמונה כאילו דוקרנית, ולפעמים אני פשוט מקנא באנשים שעושים את התמונות החלביות ונטולות הקונטרסט האלו. אלוהים יודע, אולי יום אחד...
ובכל אופן אם אני כבר מזכיר כאן את פטי אז אקח כתפילה את מילותיה מספרה לגבי קבלת טבעינו הדואלי.
הרגשתי קודם תקווה, שעשיתי דרך מאד משמעותית בשנה האחרונה בתחום של הצילום. שסוף סוף הצלחתי לשקוע לאחד ממליון התחביבים שלי ובאמת להתקדם, ואמנם יש עוד המון דרך לעשות אבל בכל זאת, פתאום קלטתי שבאמת השקעתי בזה לא מעט בחיי, וזה היה לי נעים סוף סוף לא להרגיש שאני מתפזר חסר כל כיוון ומטרה, לא שעכשיו אני אומר שזהו זה וצילום זה המטרה, אבל אני מאד שמח על הצלילה לזה בשנה האחרונה, ואני חושב שאני יכול להיות טוב בזה. באמת. ולפני שארוץ על הדבר הבא אני רוצה להשתהות רגע ולהרהר לאן אני רוצה ללכת עם זה, אבל בלי הגזמה, סתם, לקחת את זה איתי אל השינה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה