שלוש שש שש אפס חמש

נהיה לי כבר סלט בראש ממה אני פוחד. השבוע היה מוזר. עלו לי שדים כמו פעם, זה הרבה זמן לא קרה. פחדים ששנים לא חוויתי, כמו בילדות, אפילו המפלצת שמתחת למיטה חזרה. ההבדל הוא שבגיל 9 יכולתי לשבת שעות משותק ומשובלל על המיטה כי פחדתי לרדת ממנה, ובסוף הייתי מעז רק כדי לא פאקינג להשתין על עצמי ודופק זינוק מספיק רחוק בהתחשב באורך זרועותיה של המפלצת... ואתמול וואלה נעמדתי שם. פחדתי בטירוף אבל עמדתי בדיוק בנקודה שהמפלצת הכי רוצה שאדרוך. עמדתי כמה רגעים ואז היא הלכה.   היו כמה טריגרים, קראתי איזה כתבה דפוקה באינטרנט ונדפקתי עליה איזה כמה ימים אחר כך. כתבה על בחורה ממש יפה שירתה לעצמה בסנטר אחרי שגילתה שבן זוגה בגד בה, וזה הרס לה את כל הפרצוף ברמה שהיא נראתה כמו יצור קריפי ודוחה וגם איבדה את הראייה והיכולת לדבר כמו שצריך ובכלל לא נשאר לה אף, בקיצור משהו נורא ואיום. הכתבה גם הייתה ויזואלית מאוד [כללה הרבה תמונות וגם וידאו] ותיארה את ההשתלת פנים שהבחורה עברה, השתילו לה פרצוף של איזה נרקומנית שמתה ואז היא נראתה סתם כמו גורילה פוזלת, אבל לפחות קצת יותר דומה לבנאדם. ועדיין נשארה עיוורת ובקושי מסוגלת לה...

מי לא מכיר את אדר אדר הבי פולאר, הפולאר בר אדר שהשיער שלה הוא גם ארוך וגם קצר אדר שיכולה להוריד שלושת רבעי ועדיין להשאר עם יותר משלם עם שניים לפחות עם שניים אדר שהשם שלה הוא גם של בן וגם של בת אדר שלא אכפת לה ממגדר אדר שאוכלת את העוגה ומקיאה אותה שלמה   מי שהכיר אותי אחרי הלידה האחרונה שלי, לא יודע מה היה לי בגילגול הקודם פתאום אומרים לי את לא כתמול שלשום אדר והקול שלי לא יוצא מהגרון ושוב אני מסתגר בשירותי הנכים כמה שנים כבר עברו מאז? ארבע? יוצא. מסוכן בחוץ. נכנס מרגיש כמו זומבי. לחילופין ריק או מחשבות זוועה ופתאום מבפנים הקול צועק "תסתמי", "מוטב שתעלמי" מפחד להתקל באנשים. קרה לי אולי פעם אחת מאז תחילת שנת הלימודים   לא יודע... בסדר. זה זמני. ניסיתי להתמודד עם זה איזה כמה שעות אבל זה רק החמיר והתנאים שם לא היטיבו עם ניסיון ההתמודדות שלי. לקחתי קלונקס מתוך מחשבה שכנראה אצטרך עוד לתקשר עם בני אנוש היום, אבל חתכתי בסוף מהשיעור מוקדם כי ראיתי שאין לי סיכוי להצליח אשכרה לתפקד בכיתה.   וכששואלים אותי מה שלומי ואני רובוט אני לרוב עונה "ברוך השם", ובאופן כללי לאחר...

  העברתי את הפוסט האחרון שכתבתי לטיוטות זה יום כזה שהאינטנסיביות בתוכי מפתיעה ואונסת ואני כבר לא בטוחה מה רוצה להגיד ומה לא כי מרגיש שלא בשליטה ויש הצפה   מסתבר שבכל זאת לא איבדתי את היכולת להרגיש כאב או לחץ או פחד שזה נחמד, אני חושב, זה היה מטריד אם הייתי מאבד אותה   לא יודע. אני חושב שעם כמה שזה לא כיף כנראה שזה טוב שאי שקט מילא אותי אתמול בלילה ולא הניח לי לישון זה טוב כי אם במהלך היום לא שמתי לב שיש איזורים בליבי שהוזנחו או לא קיבלו מענה אז אני מקבל הזדמנות לראות את זה בלילה   גם כשעובד על מיומנות חדשה אני צריך לעבד אותה אז במשך איזה 3 שעות הייתי באיסטרול בו גילפתי תמונה פנורמית של חיי זה היה מעניין, אבל גם אינטנסיבי, והגוף שלי התעייף, כי הוא זז כשזה קורה ואני כבר לא יודע מה ביצה ותרנגולת, האם הוא זז כי כואב, או כואב כי הוא זז לא יודע היום זה יום שכל היום בא לי לבכות וגם בכיתי מדי פעם אולי לא כמו שהיה בא לי, אולי קצת פחות, לא יודע   היי, לא קרה דבר, אתה חמוד  ונהדר מקסימום לא תגיש בזמן את שיעורי הבית המורה אוהבת אותך אתה אוהב אותך אתה מתעניין בחומר וחשו...