שלוש שש שש אפס חמש

  בפעם הראשונה שאיבדתי את אהבתי הגדולה ביותר, פניתי להרס עצמי וחיפשתי בו נחמה.   עכשיו אני כבר אחר. עכשיו הפוך. איך שאיבדתי את אהבתי החלטתי לפתוח בצום. צום סימלי ממה שפוגע בי. הרי גם ככה אני פגוע, אז למה עוד? החלטתי לשים עוגן, וגם אם הוא סימלי בלבד [והוא לא], אני יכול להסתכל אחורה ויש לי תאריך, ואני יודע שמהתאריך הזה דבקתי בהחלטה מסויימת, החלטה שבשבילי מסמלת את הנאמנות שלי כלפי עצמי, את האכפתיות, את חוסר ההתפשרות לגבי השפיות והשמחה שלי. לגבי הטוב שמגיע לי.   אני מאוד שמח שיש לי את הלימודים כעת. מעבר להתפתחות בתחום הלימודים עצמו בשבילי זו פלטפורמה להתרועע בה עם בני אנוש, לבחון את אני החדש, לתת לו ביטוי אחרי כמעט 10 שנים בכלא. זה מרגיש נעים. אני בוחן את גבולותי. אני נותן לי לצאת. לפעמים זה יוצא לי לא מעודן כל כך, כמו לנהוג על רכב חדש ואז לוקח קצת זמן עד שלומדים כמה צריך בדיוק ללחוץ על הברקס, בעדינות כזו. אבל במילא באופי שלי מעולם לא הייתי היצור הכי מעודן בעולם. תמיד הייתי שמש וגשם וקשת ענקית וצבעונית. יש בי משהו מגושם בגלל שלא עד הסוף מוגשם, מהמילה גשמי, הכוונה. התגשמתי באל...

  אבא תחדש אותי לגמרי תאיר לי את הנשמה תזכיר לי שהכל טובה נצחית שהשכינה בכל   תעזור לי לשמור על עצמי תשמור עלי   תעזור לנשימה שלי לשוב אלי   תעזור לי לזכור את העוגנים שבתוכי רגעים של התעלות שבהם הרגשתי אותך ממלא את כולי   ככ הרבה שנים בגלות עוד רגע אראה ישועה יבנה בית הבחירה   רק להזיז קו אחד קטן משמאל אל הימין               רק להיום- אני מתפלל לנכונות לשנות את דרכי-החשיבה הישנות שלי, וליכולת לגבור על הפחדים שלי. 21.4.18, 17:55

  אני שוכבת חצי מעולפת בחדרי. אבא נכנס ואומר "את צריכה להרים את הרגליים למעלה ולהוריד את הראש למטה". אמא אומרת "הפוך" אבא נותן באמא מבט כעוס   אני, מתוך עלפוני, עודני בתפקיד הפרשן הזוגי שלהם- "היא לא התכוונה הפוך ממה שאתה אמרת, אלא הפוך מהדרך שאני שוכבת כרגע"

  "לפעמים אני נקלעת לסיטואציות חברתיות שאין לי שמץ של מושג מה אני אמורה להגיד בהן או איך להתנהג אז אני פותחת את המגירה הזו במוח שלי עם השליפים, וזה כזה אף פעם לא יוצא באמת מדויק, זה כמו לקנות תרופה הומאופטית בסופר לעומת שירקחו לך באופן אישי. המוח אומר לי - ככה וככה אנשים נוהגים לומר בסיטואציה הזו. אם תגידי ככה וככה ככל הנראה זה יתקבל על הדעת ותצלחי את הסיטואציה בשלום. אז, זה מרגיש רובוטי, ולא בדיוק אותנטי, ולפעמים אני כן מצליחה לנסח בתוכי מה אני רוצה להגיד או מה מרגישה, אבל אז להוציא את זה מהפה זה עוד מחסום, וגם שמה המוח אומר- אוקיי, עכשיו תקחי את מה שיש לך בלב, ותוציאי את זה בצליל, במילים, תשתפי את זה, ואז אני כמו מקריאה מדף, והטון שלי לא תואם בכלל את תוכן הדברים, כאילו מישהו אחר כתב אותם. זה לא תמיד קורה לי. אבל הרבה. ומתוך חוויית העולם הזו אולי פירשתי גם את המפגש איתך. כי אני לא מכירה איך אנשים אחרים. אני רק מכירה איך אני פועלת. ואני פועלת מוזר מאוד."   זה משהו שכתבתי הבוקר לאיזה בחור שבזמנו התוודה באהבתו הטוטאלית אלי ופשוט לא האמנתי לו. אולי באמת לא היה למה להאמין, אבל או...