גולש בגלי התודעה

 בפעם הראשונה שאיבדתי את אהבתי הגדולה ביותר, פניתי להרס עצמי וחיפשתי בו נחמה.

 

עכשיו אני כבר אחר. עכשיו הפוך. איך שאיבדתי את אהבתי החלטתי לפתוח בצום. צום סימלי ממה שפוגע בי. הרי גם ככה אני פגוע, אז למה עוד? החלטתי לשים עוגן, וגם אם הוא סימלי בלבד [והוא לא], אני יכול להסתכל אחורה ויש לי תאריך, ואני יודע שמהתאריך הזה דבקתי בהחלטה מסויימת, החלטה שבשבילי מסמלת את הנאמנות שלי כלפי עצמי, את האכפתיות, את חוסר ההתפשרות לגבי השפיות והשמחה שלי. לגבי הטוב שמגיע לי.

 

אני מאוד שמח שיש לי את הלימודים כעת. מעבר להתפתחות בתחום הלימודים עצמו בשבילי זו פלטפורמה להתרועע בה עם בני אנוש, לבחון את אני החדש, לתת לו ביטוי אחרי כמעט 10 שנים בכלא. זה מרגיש נעים. אני בוחן את גבולותי. אני נותן לי לצאת. לפעמים זה יוצא לי לא מעודן כל כך, כמו לנהוג על רכב חדש ואז לוקח קצת זמן עד שלומדים כמה צריך בדיוק ללחוץ על הברקס, בעדינות כזו. אבל במילא באופי שלי מעולם לא הייתי היצור הכי מעודן בעולם. תמיד הייתי שמש וגשם וקשת ענקית וצבעונית. יש בי משהו מגושם בגלל שלא עד הסוף מוגשם, מהמילה גשמי, הכוונה. התגשמתי באלכסון בתוך גופי כמו איזה מגדל פיזה, אז סבבה, אוזן אחת רוחנית בחוץ, רגל אחת בחוץ, ואז יוצא שלפעמים אני חסר טאקט, אבל אותנטי ובעל התבוננות מיוחדת על הדברים. אולי זה האלכסון הזה, זווית הראיה. אולי בגלל זה תמיד הרגשתי שאם יש מקום פיזי בו שוכנת מחשבתי [כשאינה מרחיקה לכת] אז זה באלכסון מימין למעלה יחסית לראש שלי. ענן קטן. קשקשן.

 

אני אוהב מאוד כשאנשים מחמיאים לי על הבגדים או צוחקים/ מתלהבים ממשהו שאמרתי. זה נשמע דבר של מה בכך אבל זה לא, כי מזמן כל כך לא הרשיתי לעצמי לדבר. מזמן לא הרשיתי לעצמי להתלבש כמו שאני אוהב. להיות אמנות. להיות יצירה בהתהוות.

 

לאחרונה אני תוהה מה זה הדבר הזה שהכניס אותי לכלא כך. ששיבלל אותי חזק כל כך. אני חושב שלקחתי קשה את המודעות העצמית שהתפתחה בי. כלומר, ההבנה שאני לא יודע כלום גרמה לי לקחת מיליארד צעדים אחורה ולא לסמוך על עצמי, ופאקינג להתבונן ביקום 10 שנים ולא לקחת חלק, במקום לזכור שכולם לא יודעים כלום! וזה אפילו לא משנה. זה לא צריך לשתק אותי. זו בדיוק הבעיה, כשאני שם על זה את הדעת אני משתתק. כשאני פוחד לטעות. להיות מטומטם.

 

אם רוצים ללמוד לנגן בהתחלה זה יוצא מכוער. אם רוצים ללמוד לצייר בהתחלה זה יוצא מכוער. אם רוצים ללמוד לתקשר בהתחלה זה יוצא מכוער. מה זה מכוער? הכוונה, זה לא מקצועי, זה לא נקי, זה רועש, זה מלא טעויות. אפשר גם להגיד שזה יפה. כשילד מתנסה בפעמים הראשונות בלהזיז את גופו, לצעוד למשל- וכל הזמן נופל. מישהו אומר לו שזה מכוער? לא! כולם מריעים לו! כולם מתרגשים עימו וחושבים- וואו, כמה גדל... ואיזה מתוק...כשילד מצליח בפעם הראשונה לצייר פרצוף, וזה נראה כמו איזה מפלצת בתכלס, מישהו אומר לו "יא מפגר ככה לא נראה פרצוף"? לא. מתרגשים איתו, מתרגשים שעד כה הצליח רק לקשקש קישקושים וסוף סוף הצליח להוציא צורה ממשית. פנים. וכשילד ממציא מילים? מגלה את השפה מתוכו, מתוך פנימיותו? זה נשמע לנו כמו שירים...

 

אבל אני? ללא הרף הרגשתי בעולם הזה לא בטוח. אולי היו לי סיבות חיצוניות, אבל בטוח שהרבה בא ממני. המקטרג הראשי. וכן, כשילדים אז זה מקובל ואז כשגדלים מצפים ממך לכל מני שיט, אבל תכלס- 1) לא בא לי שיהיה אכפת מזה. [עובד על זה].  2) אני שם לב שכשאני מוריד מעצמי את המעצורים, ונותן גם לחוסר הניסיון שלי בעולם להתבטא, ולאי הידיעה ולטעויות ולבורות ולשטות- אנשים אוהבים את זה. אנשים מתחברים לזה. כי זה אנושי. כי זה נוגע. וזה בטוח יותר נוגע מלשבת בצד ולהסתכל מבחוץ כל הזמן.

 

אני מרגיש שאני גדל ומחלים כל הזמן. שהכנפיים שלי ממש בימים אלו יוצאות ממרכז הגב, והן היו מקופלות ועכשיו הן מקומטות נורא וזה כואב למתוח אותן, אבל גם הקלה עצומה. יכול לנשום פתאום, ואם נשבר אז כבר לא על גשר צר. חסרים לי בימים אלו אנשים לחגוג איתם את החלמתי ושמחתי. הרבה אנשים שמקיפים אותי לצערי שרויים בדכאון ומאוד חסר לי לרקוד את החיים האלו עם מישהו, לתת לאש שלי להתערבב עם עוד אש ולעשות להבה גדולה ומאירה ביחד. להיות שמש... אני גם קצת מרגיש שמתבייש דווקא מול אנשים שמכירים אותי הרבה זמן להוציא את אני החדש [חדש-ישן, כן? שהרי ניצחי], לא יודע, אולי כי יסתכלו עלי מוזר, כי רגילים למשהו אחר. כי רגילים לאדרי עצור. מרצה. חסר דעה ועמוד שידרה. חסר קול, חסר פנים, אפור... אז רק שתדעו לכם שאני נוצץ, שאני סקסי, שאני מצחיק, שאני רוקד ממש יפה, ושהחלום שלי זה לרקוד איתכם.. ואני מגשים אותו לאט לאט... ואני מקווה לא לפחד, ולדעת שדווקא אנשים קרובים אלי שאוהבים אותי, ישמחו איתי על שינויים טובים שחלים בי, ומי שלא- לא צריך, הכל בסדר, אתם לא חייבים לאהוב אותי...

אני לעומת זאת כן 3>

 

 

 

[והנה ציירתי לכם אינקרנציה אלכסונית, למקרה שהייתי לא ברור] 

 

 

 

והנה שיר מאוד יפה-