אוטיסט קטן בעולם גדול

 "לפעמים אני נקלעת לסיטואציות חברתיות שאין לי שמץ של מושג מה אני אמורה להגיד בהן או איך להתנהג אז אני פותחת את המגירה הזו במוח שלי עם השליפים, וזה כזה אף פעם לא יוצא באמת מדויק, זה כמו לקנות תרופה הומאופטית בסופר לעומת שירקחו לך באופן אישי. המוח אומר לי - ככה וככה אנשים נוהגים לומר בסיטואציה הזו. אם תגידי ככה וככה ככל הנראה זה יתקבל על הדעת ותצלחי את הסיטואציה בשלום.

אז, זה מרגיש רובוטי, ולא בדיוק אותנטי, ולפעמים אני כן מצליחה לנסח בתוכי מה אני רוצה להגיד או מה מרגישה, אבל אז להוציא את זה מהפה זה עוד מחסום, וגם שמה המוח אומר- אוקיי, עכשיו תקחי את מה שיש לך בלב, ותוציאי את זה בצליל, במילים, תשתפי את זה, ואז אני כמו מקריאה מדף, והטון שלי לא תואם בכלל את תוכן הדברים, כאילו מישהו אחר כתב אותם.

זה לא תמיד קורה לי. אבל הרבה. ומתוך חוויית העולם הזו אולי פירשתי גם את המפגש איתך. כי אני לא מכירה איך אנשים אחרים. אני רק מכירה איך אני פועלת. ואני פועלת מוזר מאוד."

 

זה משהו שכתבתי הבוקר לאיזה בחור שבזמנו התוודה באהבתו הטוטאלית אלי ופשוט לא האמנתי לו. אולי באמת לא היה למה להאמין, אבל אולי גם כן. ואני שמחה ששיתפתי איתו את זה, ופתאום זה מאיר לי ומזכיר לי כמה אנחנו חד צדדים, ולא משנה כמה נרצה אנחנו עדיין רואים את העולם דרך נקודת המבט שלנו בלבד, אלא אם ננסה באופן יזום לראות מעוד כיוונים, כמו למשל שהבוקר בחרתי לשאול את הבחור הזה איך זה נחווה מהצד שלו. איך הוא מרגיש כשהוא אוהב? מאיזה מקומות בגוף זה יוצא לו? האם גם לו יש "דובר" שאומר לו מה לעשות? האם גם הוא לפעמים מדקלם קלישאות של אהבה כי מה שהוא מרגיש בפנים סמוי אפילו מעינו שלו? האם גם הוא לפעמים אוהב כל כך חזק אהבה שהיא בכלל פחד, כזו שנאחזת ובסופו של דבר מבריחה דווקא את מי שרצה להשאיר הכי קרוב?

 

אני שמחה שגם מהאפיזודה הקצרה הזו מול הבחור הוארו לי נקודות רבות בתוכי על איך פעלתי בקשרי עבר, על תהליכים פנימיים שקורים בי בנסיונותיי לתקשר ולאהוב בעולם הזה... בכל מקרה עלי לזכור שלא כולם רובוטים כמוני. והיי, אני בכלל לא באמת רובוט, פשוט לפעמים יש לי קצרים כאלו בפנים. תמיד זה מצחיק אותי כשהמחשב מבקש ממני להצהיר שאני לא רובוט... אני כזה- "נראה לי".

 

עוד חוויה אוטיסטית הייתה לי אצל השיננית אתמול. וואו. אני רוצה את השיננית הזו כסייעת צמודה.

קודם כל הגעתי לקופת חולים וכזה, אוקיי. אין לי מושג מה עושים עכשיו. אז התיישבתי על כסא וקיוויתי שיקראו לי מתישהו או ישאלו אותי למי באתי או משהו כזה. עברו כבר 7 דקות מאז השעה שהוזמנתי אליה. יש! פרצוף מוכר! אפשר לשבור את הקרח המפחיד הזה. ניגשת לתמי המזכירה של השיאצו ומבקשת ממנה שתדפיס לי את רשימת התורים שלי, ועל הדרך בצעד אוטיסטי אך אמיץ מאוד שואלת אותה- "תגידי, אני פה לשיננית, יקראו לי?" אני מרגישה שיכולה לסמוך עליה בגלל שתמיד היא מתקשרת אלי להזכיר לי על התורים והיא זוכרת איך קוראים לי והיא כבר לא אדם זר ומפחיד. אז היא שואלת "לקחת מספר?" שיט. נכון. יש את החרא הזה. אמורים לקחת מספר. טוב. הולכת לקחת מספר. באה הבחורה המקסימה הזו עם האדידס בורוד-עתיק ומסתבר שהיא השיננית שלי ואני ברוב אוטיסטיותי מתוודה בפניה שקיוויתי שזו היא כי היא נראית עדינה. היא חמודה ולא לוקחת קשה את השיתוף האולי-יותר-מדי-כנה שלי. היא חייכנית. נראה לי שהיא קולטת שאני לא בקו הבריאות או חושבת שאני הרבה יותר קטנה מכפי גילי בגלל התסרוקת שלי או הוייב הכללי.

 

בכל מקרה, זאת הייתה רק הקדמה. מה שהיה מדהים בכל הסיפור זה שלאורך כל הטיפול המתוקה הזו אמרה לי בדיוק מה היא עושה. "אני מפעילה עכשיו קשית ששואבת רוק". "אני מכבה את הקשית כדי שלא תייבש את הפה יותר מדי". "סיימתי עם המכשיר החשמלי, עכשיו אעבור למכשיר הידני". "אם את צריכה הפסקה תרימי את יד שמאל". "אני לוקחת עכשיו את כוס המים שלך, כי אסור לשתות חצי שעה אחרי הטיפול"...

 

כל זה ואני חושבת לעצמי, וואו, הלוואי והיה לי דובר כזה לעולם כולו, פרשן, מישהו שאומר לי בכל רגע מה לעזאזל קורה כאן. הנה, האוטובוס מגיע. הדלת נפתחת. הנהג מצפה ממך עכשיו שתגידי לו לאן את נוסעת כדי שידע כמה כסף לגבות. את מוזמנת לשבת.

 

או- הגעת לעבודה עכשיו. אנשים מחייכים אליך. הם רוצים להגיד לך שלום. אם תרצי את יכולה לחבק אותם. זה בסדר גם אם לא. הנה ילד בוכה. חבקי אותו. הנה ילד משתולל מאוד. חבקי אותו.

 

הא.... טוב... אולי אני לא צריכה פרשן ממש לכל סיטואציה, אבל השיננית הזו הייתה כמו שיננית לחינוך מיוחד. זו פעם ראשונה שלא חוויתי את ההתקף החרדה הנוראי הזה שיש לי אצל שינניות, שהמבט נהיה מזוגג וקצב הלב משתנה והתמונה או שחורה מדי או זוהרת מדי או גם וגם ונמרחת ושואלים אם אני בסדר אבל אני בכלל משותקת ומשתדלת רק להסתכל על נקודה אחת מסכנה בתקרה, עוגן. שהעיניים לא יפגשו עם עוד זוג עיניים. רק שהזמן יעבור וזה יגמר.

 

טוב, לא יודע, זה רק פלח צר מאוד מכל מה שיש בי. יש בי גם אשפי תקשורת עד רמת הטלפתיה ובעצם יש הכל. לרוב אני מרגיש בריא מאוד אבל יש מקומות שהחוויה החיזרית מציפה. פשוט רציתי לכתוב כאן את שני אלו כי הרגשתי שהואר לי על מקומות חשוכים בתוכי.. ורציתי להלביש את זה במילים ואותיות כדי שייטמע.

בסך הכל אני שמח. היו לי לאחרונה סנכרונים פסיכיים ממש, בעיקר עם קלפים ששאלתי אותם שאלות והמסרים שקיבלתי מהם, וגם עם כישופים קטנים שצלחו, ואולי הסינכרון המטלטל ביותר היה כשהחזקתי את הסכין-עצם שהכנתי במדבר כנגד הפולש והצהרתי שאפשר לנעוצותה בלב של מישהו כשנשאלתי על שימושיה, ופתאום הוא צילצל בדלת עם חבילת מרמלדות וברכת חג שמח...

 

הוי יקום, מה רבים מסריך, נשגבים מבינתי, ובסדר, בעניין הזה בדיעבד מבינים

העיקר שלא מרגיש לבד, ורואה את כל החיבורים

ולא מתייאש מאהבה גם כשפוחד נורא

ומוצא בי שמחה ושירה

 

 

---

 

 

היום, 13.4.18, אחרי לילה לבן וקשה ויום לימודים מעייף חזרתי הביתה ושכבתי לישון שנת צהריים, דבר שאינו אופייני לי. מרשה לעצמי בדרך כלל אחרי לילה לבן או במחזור. בכל אופן, כבר כמה ימים ששוב חלומותיי אינם באים, או כן באים, אבל לא בדיוק חלומות כי השינה לא בדיוק שינה. מן אסטרולים. כן מסרים תת הכרתיים עם דימויים, אך לרוב מינימליסטיים מאוד מלווים במילים ותמונה חזרתית שרודפת אותי במשך שעות, למשל המון חרוזים קטנטנים, או עצמות. 

והיום, בצהריים [בדרך כלל שנת צהריים מזמנת חלומות מעניינים אצלי] אחיתופל בא אלי בחלומי. התמונה הייתה מונוכרום, גם כן בגוון עצמות. עדר עיזים יפה במיוחד רעה במרחבים, ושמה, מול מילון עצום שעדיין אינו נכתב וחיכה להכתב על ידי ועל ידי בני שבטי, שמה אחיתופל בא אלי, ועכשיו אני מנסה לזקק מה הוא בא להגיד לי.

דבר נוסף הוא שלאחרונה שיח על התאבדויות אופף אותי ואני לא יודעת למה, דווקא כשזה הפסיק להיות אופציה... פתאום זה כזה מסביב. 

יעל, פרנצ'סקה וודמן שהיום ספרה התגלגל לידיי, ואחיתופל שבא אלי בחלומי וגם הוא התאבד, ככל הנראה בתלייה.