שלוש שש שש אפס חמש

  למצוא מילים לדברים שאני עוברת מאפשר לי לגדול, כי כשאין מילים זה כמו להיאנס דרך קבע. לחיות בעננה בלי יכולת לצאת ולגדול. אני עייף מלהיות כלוא כך שאין לי גישה אפילו אל עצמי. הנה חלק מהמילים שמצאתי- לאחרונה מזהה בצורה ברורה משהו שבעבר כבר התגלה אלי אך לא בבהירות שכזו. מן דרך פעולה שמנחה את המוח שלי ועד לא מזמן לא יכולתי לשים עליה את האצבע. מה שקורה הוא שהמוח מזהה משהו שנאמר לי ושולח אותי לסיטואציה אחרת שכביכול הכשירה אותי להגיב על זה. זה קצת כמו תוכנת מחשב כזו. נגיד אומרים לי שלום, אז המוח סוקר את הסיטואציות שאי פעם אמרתי שלום בהן וענו לי [או לפחות אחת שהחלטתי לשמור במגירה הזאת במוח מסיבה כזו או אחרת] ושולף את התגובה הראויה. זה לא חייב להיות תגובה על משהו שאני אמרתי, זה יכול להיות גם למידה מהתבוננות בשיחה של אנשים אחרים. זה נחמד לקרוא לזה למידה אבל בתכלס לפעמים אני מרגישה שזה ממש שינון ואז זה מפריע לי להתרכז בשיחה ולהקשיב לבנאדם שאני מדברת איתו, כי אני גם איתו, וגם תוך כדי משננת איך מגיבים בסיטואציות חברתיות.   זה לובש כלמני צורות. למשל היום אהובי אמר לי שהוא רוצה להפסיק ללכת לא...

מישהי כתבה לי "אולי נצא מתישהו לדאבל דייט?" והמוח שלי ישר מתחיל כהרגלו ושואל מה זה ולמה. מה זה לצאת? לאן יוצאים? אוקי ברובד הראשוני ישנה הקונכיה, כלומר גם כשאני כאן בסלון ביתי אני יכולה להיות בפנים או מחוצה לי. אבל בסדר, ככל הנראה לא לזה היא התכוונה. הלאה- הרובד השני, בתוך הבית ומחוץ לבית. אוקי, יופי, אז יצאנו מחוץ לבית. מה עכשיו? אז כתבתי לה ככה: "לאן אתם יוצאים? לאן אנשים בכלל יוצאים ואיך יש להם כוח לצאת כשכל יום הם עובדים?" זה בהמשך לנושא השיחה הקודם שסבב סביב עומס חיי המבוגרים, לימודים עבודה וכל השיט.   בכל אופן, כאילו, מה... באמת... אני לא מצליחה להבין איך נשאר לאנשים כוח. הסוללה שלי חלשה  כנראה ולפעמים אני מתבלבל ולא מבין אם זה ברכה או קללה, כמו עם הרבה דברים. ככה זה עם תכונה חזקה, היא לשני הכיוונים. אני לא מבין אם זה בא לשמור עלי מהמירוץ הזה שבמילא אני לא רוצה לקחת חלק בו, או שזה בעצם מה ששם לי רגל ומפריע לי להשתלב, ובכלל להצליח לשאת אפילו סתם דבר נחמד, כמו לשמוע שיר, כמו לפגוש חברה טובה. למה הכל דורש ממני כל כך הרבה? למה שום דבר לא בא בקלות אצלי? רק לחלום בה...