רוצה לצאת?

מישהי כתבה לי "אולי נצא מתישהו לדאבל דייט?" והמוח שלי ישר מתחיל כהרגלו ושואל מה זה ולמה.

מה זה לצאת? לאן יוצאים? אוקי ברובד הראשוני ישנה הקונכיה, כלומר גם כשאני כאן בסלון ביתי אני יכולה להיות בפנים או מחוצה לי. אבל בסדר, ככל הנראה לא לזה היא התכוונה. הלאה- הרובד השני, בתוך הבית ומחוץ לבית. אוקי, יופי, אז יצאנו מחוץ לבית. מה עכשיו?

אז כתבתי לה ככה: "לאן אתם יוצאים? לאן אנשים בכלל יוצאים ואיך יש להם כוח לצאת כשכל יום הם עובדים?" זה בהמשך לנושא השיחה הקודם שסבב סביב עומס חיי המבוגרים, לימודים עבודה וכל השיט.

 

בכל אופן, כאילו, מה... באמת... אני לא מצליחה להבין איך נשאר לאנשים כוח. הסוללה שלי חלשה  כנראה ולפעמים אני מתבלבל ולא מבין אם זה ברכה או קללה, כמו עם הרבה דברים. ככה זה עם תכונה חזקה, היא לשני הכיוונים. אני לא מבין אם זה בא לשמור עלי מהמירוץ הזה שבמילא אני לא רוצה לקחת חלק בו, או שזה בעצם מה ששם לי רגל ומפריע לי להשתלב, ובכלל להצליח לשאת אפילו סתם דבר נחמד, כמו לשמוע שיר, כמו לפגוש חברה טובה. למה הכל דורש ממני כל כך הרבה? למה שום דבר לא בא בקלות אצלי? רק לחלום בהקיץ...

טוב, לא חשוב, לא תכננתי פוסט קיטורים. בכל אופן עכשיו היא כותבת לי שהם יוצאים לשתות או למסיבה. ואני בתוכי "טוב אני לא שותה, אז זה נגיד יורד מהפרק. ומסיבה. מה עכשיו מסיבה?"

 

מה עושים במסיבה? זה מרגיש לי הכי זר בעולם. אני לא מרגישה חלק מבני האנוש. תמיד כשאני רואה בני אנוש עושים משהו מוזר כמו מסיבה אני מדמיינת קופים במקום האנשים ואז זה כזה מוכיח את התיאוריה כביכול, שמה שקורה כאן הוא חריג בהחלט. כתבתי לה שזה  נשמע נחמד למרות שאין לי מושג מה עושים במסיבה כי כל המסיבות מתרחשות במוח שלי.

 

אני מניחה שיש שם חושך ומוזיקה ואנשים קצת שיכורים והם רוקדים או מעשנים או מתמזמזים או לא יודעת מה. וכאילו, אני שונאת חושך, שונאת רעש, לא שותה, לא רוקדת בציבור, לא מעשנת, לא מתמזמזת במקומות משונים, כביכול החננה של המדינה, קיצר לא יודעת מה הפואנטה שלי פה,  אבל הייתי שמחה לחזור רגע אל הקופים כי זה מזכיר לי רגע אותנטי ואני מחבבת את אלו-

בחטיבה בשיעורי הספורט תמיד סירבתי להשתתף וגם כן הייתי יושבת ומסתכלת על בני כיתתי והמורה ומדמיינת במקומם קופים וכל הסיטואציה נראתה לי תלושה כל כך מהטבע. אין לי מושג איך להסביר את התופעה האנושית, ועוד יותר אין לי מושג מה הצורך הזה להסביר כל הזמן ולמה אני לא יכולה פשוט להיות בלי לרצות להסביר. כאילו המוח שלי לא יכול לקבל שום מידע בלי לשאול עליו מה ולמה.

 

זוכרים את הקטע בפוסט הקודם שכתבתי על מקל הקטורת והתחושה הקדמונית שתקפה אותי? לאחרונה זה קרה לי שוב, כשהייתי עם הצוות של העבודה ומישהי שאלה "מה זה המים האלה?" ואחרת ענתה "זה מי שתייה, טובים" והתשובה שלה הייתה כל כך מעניינת בשבילי וזרקה אותי כל כך רחוק אל העבר של האנושות שהיינו צריכים לחפש מי שתייה טובים. [יש מקומות בעולם שזה עדיין ככה אבל כאן בישראל לא]. בכל אופן זה מעניין אותי איך למרות שאנחנו חיים בצורה כל כך מנותקת מהטבע ובשפע מטורף עדיין מבפנים אנחנו כאלו אדמי קדמון, האנושות מצד אחד בחיתוליה ונוזל לה החלב על הסנטר ומצד שני מתחילה תהליך הכחדות. לא יודע. כמו התסמונת הזאתי של הילדים שמזדקנים בטרם עת, כאילו מצד אחד מיצינו ומצד שני הוליקראפ אנחנו יצור שלא דומה לכלום. תחשבו איזה מוזר נראים לכם החתולים הערומים, ככה בני אדם נראים לי מתוך ההנחה שהם קופים.

 

קיצר חפרתי אז אני אחליף נושא ואחפור על משהו אחר, אם אעלה על הגל.. נראה.

לאחרונה קרתה לי תופעה ממש מעניינת פעמיים. אחרי הפעם הראשונה שהיא קרתה הספקתי לשכוח ממנה למרות שהייתה משמעותית, אבל הפעם השניה הציפה לי את זה בגדול וגרמה לי לרצות לצלול לשם. זה איזו מן למידה חדשה שנכנסתי אליה בעניין החלומות שמעסיק אותי כפי שמי שמכירותי יודע.

 

כשאני מתחילה לאסטרל/להפרד מגופי או בשפה יום יומית יותר [מנגישה לכם, ידידיי הארציים] להרדם, ברגע הזה שעדיין קצת ערים אבל העיניים עצומות וכבר מתחילים לחלום, התחלתי לשים לב לדבר מרתק- להקשרים שבעצם יוצרים את הדימויים בעולם החלומות שלי. להשפעות. שמתי לב שכל דבר קטן משפיע על דימוי שיכול להווצר בעיני רוחי, והתוצאה כביכול היא מאוד לא מובנת מאליה וזה בדיוק העניין שמעניין אותי לחקור. אנסה לתת דוגמא כי עד כה זה ממש לא ברור- דוגמא ממש יום יומית שכל אחד יוכל נראה לי להזדהות איתה ולהבין זה כשיש צליל בחוץ והוא נכנס לנו לחלום, למשל השכן דופק בפטיש ואתה חולם שמישהו דפק בדלת.. או מישהו מדבר ברחוב והדיבור שלו נכנס לך לחלום ומתפרש בצורה כזו או אחרת, מקבל תמונה וסיטואציה שהיא שונה מהמתרחש בחוץ אבל הושפעה על ידי זה.

 

אוקיי, נתתי דוגמאות די יומיומיות שאני די בטוחה שהרבה אנשים חולמים מכירים את הסיטואציה. עכשיו אנסה להסביר איך זה מרגיש כשמעמיקים וצוללים אל תוך החוויה הזו ומתבוננים עליה בזמן שהיא קורית- כל נשימה שלי משפיעה על התמונה שנוצרת בעיני רוחי, עומק הנשימה, אם היא שטחית או עמוקה.. לפי זה התמונה יכולה להשתנות. מגע- אם השמיכה נגעה בי או בנזוגי פתאום חיבק, או עזבו חיבק, חשוב לי להתמקד דווקא בהומאופטי כמו תמיד, נניח קצה האצבע שלו נגע בי, או השער שלי דגדג אותי, כל דבר כזה משפיע על הפרשנות של המוח לכדי תמונה וסיפור ותחושה. זה כמו חווית סינסתזיה רק בצורה ממש רחבה ועמוקה.

 

למשל התחלתי להרדם וראיתי בעיני רוחי חתול, פתאום האצבע של אהובי נגעה בכף ידי ועצם הנגיעה יצרה כתם על הפרצוף של החתול. או הנשימות, הייתה להן ממש תמונה, כמו שבמערכות סטריאו של פעם היה ציור כזה שזז לפי המוזיקה של קווים שעולים ויורדים, ככה זה זז לפי עומק הנשימה והיה לזה גם צבע מן חום בורדו עמוק כזה. עכשיו, למה דווקא הצבע הזה? ואיך זה שהאצבע נגעה בכף ידי וזה יצר כתם בפנים של החתול? זה השאלות שלי בעצם. איך השפעה של משהו כל כך מינורי מחוצה לי משפיע ככה על החוויה הפנימית שלי בעודי רגל פה רגל שם, ולמה דווקא עם דימוי כזה או אחר. הרי בכל מוח זה היה יוצר תמונה אחרת, ועדיין, זה לא לגמרי פנימי ואישי, זה המפגש בין פנים לחוץ שמקבל תמונה ויזואלית, ואוי הצבעים שבמוח שלי כלכך יותר יפים וחדים מהצבעים שהעיניים שלי רואות... אני מכור... אני מכור לדמיונות...

 

עוד קטע מעניין זה שכשאני מתחילה להרדם הרבה פעמים קורה לי שאני שומעת מלא קולות, כמו מלא אנשים מדברים. זה כאילו קצת מלחיץ כשחושבים על זה, כי אני כאילו שומעת את כל הישויות חסרות הגוף או לא יודעת מה. לא יודעת מי אלו. אולי סתם קולות פנימיים. כולם מדברים ביחד באיזו קקפוניה ואני מנסה לקלוט. היום תפסתי את זה על חם וישר פתחתי עיניים והקלטתי את עצמי אומרת מה שהקולות אמרו. פותחת את ההקלטה עכשיו כדי להקליד מה שיש שם [כמובן שלא זוכרת, לכן הקלטתי] "לא יודעת באיזה כיוון לעבוד, גולה, חרדל, שום דבר, הקול של אמא, הכל מתערבב". אסביר: הקול הראשון אמר לא יודעת באיזה כיוון לעבוד, הקטע של גולה וחרדל ושומדבר זה היה כמו כמה קולות שדיברו יחד ולא באמת הצלחתי לקלוט מה הולך שם, רק פיסות, מילה מכל אחד, הלך נפש. ההוא שאמר "שומדבר" היה מצחיק כזה, הוא אמר את זה בכזה ביטול ושבעות מן המתרחש. הקול של אמא דיבר שם משפט שלם ולא הצלחתי לקלוט כלל מה אמר אבל כן זיהיתי אותו, וכשאמרתי הכל מתערבב זו כבר אני ולא הקולות, כי ניסיתי להעביר את איך שזה נשמע לי באותו הרגע שכל הערוצים פתוחים ביחד.

 

בכל אופן זה נשמע כמו נונסנס אחד גדול אבל כשצוללים לחוויה הזאת זה פאקינג טריפ טבעי ואין דבר מדהים יותר מטריפ טבעי. אחרי שהתנסיתי קצת בסמים פסיכודלים זה גם עזר לי לזהות טוב יותר תהליכים שמתרחשים במוח שלי באיזורים שקודם לכן לא היה לי מפתח אליהם, לא הייתה גישה... וזה עוזר לי בחקירה התודעתית שלי ואני שמחה דווקא שבשלוש שנים אחרונות זה בנטורל חוץ מתקרית הדיאמטי הקטנה והלא מתוכננת חחח... שתכלס גם היא הייתה מלמדת אבל האסיד הרבה יותר. אני בנאדם שמבשל לאט וזה ידוע. לא מתאים לי להאיץ תהליכים ודי אמ טי זה פאקינג אונס ברוטלי למוח. בכל מקרה גם על סמים לא תכננתי לכתוב אבל את האמת זה די מתבקש בנושא הזה, ובעצם דווקא די אמ טי מופרש בעת החלימה ואני רוצה להגיד שזה הרבה יותר קול ללמוד לזהות לבד מתי הוא מופרש ולהנות מזה. זה כיף בערך כמו להשפריץ מהטוטה בסקס. רק מוחית.

 

לפני סיום, אמרתי שאני אוהב אותנטיות אז עוד סיפור נחמד מהמעמקים- כשאני ואחי היינו קטנים היה לנו משחק שהמצאנו. קראנו לזה "כלב אוכל". היינו משחקים את זה תוך כדי שאחד מאיתנו מחרבן כי זה היה משעמם לחרבן בתור ילדים. בקיצור אחד היה מחרבן וקורא לשני לשחק כלב אוכל. כל אחד בתורו היה אומר "כלב אוכל .... " וצריך להשלים את המשפט. ההיילייט של המשחק היה כשאחד מאיתנו היה מגיע לשיא הריגוש הפנימי/ לא מוצא בתוכו השראה יותר ואומר "כלב אוכל קקי" ואז היינו מתפוצצים מצחוק כמו מטורפים. זה היה כיף ממש. היום, אגב, אין לי מושג מה זה שעמום וקשה לי לזכור מה זה אומר להרגיש ככה, כי משעמם זה כששומדבר מעניין לא קורה, וכשיש מלא קולות בתוכי שצועקים לי על גולות וחרדל איך יכול לשעמם?

 

אוקיי סיימתי לזיין לכם תמוח להיום והשפרצנו והיה כיף ואפילו לא כתבתי כלום על נזלת יבשה אז זה אפילו יצא קצת יותר סקסי מתמיד או פחות מגעיל אני לא יודע. בעניינים יום יומיים יותר- עובד כמו משוגע, חוזר להיות סטודנט, תכף טס לסין ודרום קוריאה ובסין אטייל לבדי ונראה לי שאשים על עצמי חיתול ליתר בטחון שלא אחרבן מפחד, סך הכל שמח. כואב, אבל שמח. ואוהב ממש. 

 

קיצר אוהב אתכם קוראיי שלא קיימים

ומבין אתכם

ביוש