אין לי שמץ חח

 

למצוא מילים לדברים שאני עוברת מאפשר לי לגדול, כי כשאין מילים זה כמו להיאנס דרך קבע. לחיות בעננה בלי יכולת לצאת ולגדול. אני עייף מלהיות כלוא כך שאין לי גישה אפילו אל עצמי.

הנה חלק מהמילים שמצאתי-

לאחרונה מזהה בצורה ברורה משהו שבעבר כבר התגלה אלי אך לא בבהירות שכזו. מן דרך פעולה שמנחה את המוח שלי ועד לא מזמן לא יכולתי לשים עליה את האצבע. מה שקורה הוא שהמוח מזהה משהו שנאמר לי ושולח אותי לסיטואציה אחרת שכביכול הכשירה אותי להגיב על זה. זה קצת כמו תוכנת מחשב כזו. נגיד אומרים לי שלום, אז המוח סוקר את הסיטואציות שאי פעם אמרתי שלום בהן וענו לי [או לפחות אחת שהחלטתי לשמור במגירה הזאת במוח מסיבה כזו או אחרת] ושולף את התגובה הראויה. זה לא חייב להיות תגובה על משהו שאני אמרתי, זה יכול להיות גם למידה מהתבוננות בשיחה של אנשים אחרים. זה נחמד לקרוא לזה למידה אבל בתכלס לפעמים אני מרגישה שזה ממש שינון ואז זה מפריע לי להתרכז בשיחה ולהקשיב לבנאדם שאני מדברת איתו, כי אני גם איתו, וגם תוך כדי משננת איך מגיבים בסיטואציות חברתיות.

 

זה לובש כלמני צורות. למשל היום אהובי אמר לי שהוא רוצה להפסיק ללכת לאיזה חוג מסוים שלו, ואני אמרתי לו שוואלה, גם אני בדיוק בתהיות אם לעזוב איזה חוג. שאלתי אותו למה ככה והוא ענה שכבר לא מוצא את עצמו שם כבעבר. הופס! התוכנה הופעלה. זוהתה תגובה שמסתמנת ככזו שיכולה להועיל לי ולהיות רלוונטית בסיטואציות החברתיות העתידות לפקודותי.

 

או למשל אתמול כשחברה כתבה לי שהיא מרגישה שאינה מדויקת בדבריה, התוכנה הופעלה כי היא כבר זיהתה את המשפט הזה והייתה לה תגובה מוכנה אליו. לא מזמן אמרתי לפסיכיאטר שאני מרגישה שלא דייקתי בדבריי והוא ענה "חשוב לך להיות מדויקת?" עכשיו, זאת נגיד תגובה לגיטימית [כי היא מתעניינת, וזה חשוב להתעניין באנשים, ככה חן אמר וזה נשמע לי הגיוני ומצא חן אז מאמץ {חיחי מה שחן אמר מצא חן, זה מצחיק, וואו הפוסט הזה הולך להיות לא קריא, הסמטאות במוח שלי יותר גרועות מבמאה שערים או ורנאסי}], לא כזו שמיהרתי לפתוח את המגירה שבמוח שלי ולאחסן אותה, אבל גם כאלו המוח שלי שומר. זה נחמד לדעת שלפחות יש לו יכולת מסוימת של סלקציה, למוח הזה שלי, שכביכול פשוט מעתיק תגובות של אחרים ומנסה ליצור מזה איכשהו פאזל הגיוני ולתפקד במציאות הזאתי, בחברה...

[עוד צורה שזה יכול ללבוש בעצם מגיעה מן הכיוון ההפוך, בו בעצם אני מצופה/נדרשת להגיב ואז צריכה לחפש במגירה, ולפעמים לא מוצאת את המפתח או שהמגירה מבולגנת ואז כזה, שיט] *ולמי שתהה מדוע זה הפוך [כנראה רק אני, אז לעצמי] זה בגלל שאני ניגשת אל המגירה ולא המגירה אלי. אוי הכל כל כך לא מובן מאליו...

 

ככה אני בעצם בכל דבר. ככה כתבתי עבודות אקדמיות. ככה אני מציירת. אני פתאום מרגישה שהכל העתקות וזה מפחידותי. אני מפחדת שאני לא מסוגלת להיות כנה ואותנטית, וזה לא כי אני שקרנית, אלא פשוט כי משהו בי... לא יכול. עכשיו, אני יודעת שזה לא מוחלט, והיי, יש לי גם רגעים של חסד בהם המילים שלי יוצאות ממש מתוך תוכי ואני אפילו מרגישה שהן מדוייקות לי ובדיוק מה שרציתי להגיד, ולפעמים מתפלקים גם ציורים כאלו, וכלמני, אבל עדיין אני מרגיש כל הזמן במן חרדה קיומית ובלחץ ללקט במרץ כמה שיותר כלים שיאפשרו לי לתקשר, ויש לזה מחיר, וזה קצת אבסורד אבל המחיר הוא בדיוק פגיעה בנסיונות הווה לתקשר. כאילו בכך שאני מכינה את עצמי כל הזמן לסיטואציות חברתיות שעתידות לבוא אני בעצם לא לגמרי מסוגלת להיות באלו שכרגע מתרחשות, ובזמן שאהובי חולק איתי תחושה כנה וכאובה מתוך ליבו, ואני באמת מקשיבה ובאמת איתו, התוכנה הזאתי פתאום מפעילה את עצמה ומרעישה לי כי היא מקליטה. היא מקליטה ומודיעה "את תזדקקי לזה. זה משפט שיכול לעבור במה. לגעת בלב. אנשים אולי יבינו אותך דרכו. זה משפט שאת מזדהה איתו. קחי אותו."

 

לאחרונה אני מתבונן על חלקים בתוכי שמעולם לא הישרתי מבט אליהם. אני מעמיק לשם כמו שאני אוהב להעמיק וזה לא אומר שרק זה אני. זה אומר שעכשיו זה מעסיק אותי. אני מרגיש צורך להגיד את זה כי לאחרונה הפוסטים בבלוג הם כזה באווירה מסוימת וחשוב לי להגיד לכם [קוראי שלא קיימים] ואולי גם לי, שזה רק חלק. ושאני בוחר כל הזמן. אני בוחר ואני יכול להיות הכל. ועכשיו אני זה. כי עכשיו אני מרפא את זה. וגם את זה כנראה  בחרתי, להיות ישות שמבקשת ריפוי כל הזמן. בכל רגע ורגע מבקשת לרכך, ללמוד, לדעת אותי ולקבל מה שיש שם ומה שאין שם. אני אוהב את המשחק הזה שנקרא החיים כי זה נורא נחמד שאפשר לבחור להרצין ולצלול למעמקי הדפוסים שמפעילים לי את המוח ואז לצאת בבת אחת ולהטריל את העולם בליצניות מוחלטת ולשחק כל דמות שאי פעם בא לי להיות. בסך הכל, על אף המלנכול, אני ממש אוהב להיות. אני גם חושב שעם כל הקושי אני יחסית טוב בזה, בדרכי. זו דרכי, זה הקאטצ'. ברור שלא אהיה טובה בדרכך, כי היא אינה דרכי. אני בוחר את דרכי והיא צבעונית והיא פאקינג לונה פארק מטורף ושפוי ומלא ניגודים וסתירות פנימיות, ומבחינתי בשורה התחתונה מה שחשוב זה השמחה שלי והאהבה שאני מביטה דרכן על חרק קטן שעשה דרכו לחדרי. זו דרכו. היא נקשרה עם דרכי ועשתה לי קסם... בשביל זה שווה לי לחיות. בשביל הקסם הזה.

 

ובעניינים יותר יום יומיים אני ממש מתלבט בין שני מסלולי לימודים ואני מגלה על עצמי [מחדש, אך בעוצמה מחודשת גם כן] כמה קשה לי לשהות באי הידיעה. אל אלוהים, זה האויב של כל או-סי-די-בר-דעת.

 

טוב, אחלו לי בהצלחה, הימים האלו פסיכיים לחלוטין ואני מרגיש כוחות גדולים ממני בוחשים ועושים לי תבשיל בבישול איטי וטעמים עמוקים של יערות רחוקים ואני כאילו מה הולך כאןןןן לפחות תגלו לי קצת אני לא מתלונן רק סקרן כמו ילד קטן אההההההה והם כזה מקרבים את הכפית וכזה רוצה לטעום? אה אה לא ולא ורק נותנים להריח ופאק איזה ריח.. עוד מעט יושבים לאכול, חודש חודשיים וזה הכל

 

[אה וציטוט עצמי לסיום כי מגלומניה זה קול [מתוך שיחה על תכלית החיים עם איזה ווירדו ששלח לי בקשת חברות בפייסבוק]- 

"אני חושבת שיכול להיות שאני פשוט אמות והגופה שלי תרקב באדמה ותולעים יאכלו אותה, ומבחינתי זאת תכלית מספקת באותה מידה כמו זה שאני אמות ופתאום אגלה שיש חיים אחרי המוות ואני יכולה לעוף ולפגוש מלאכים ולהתגשם מחדש בגוף של כושי שרירן"]

או בתמצות, כמו שאמרו כבר לפניי-

А нам все равно

 

ביוש 3>