שלוש שש שש אפס חמש

  המצב קשה רצה בסלון בסיבובים מרגישה שצריכה אשפוז בפנסיון לכלבים שיפיגו את בדידותי  ויאהבו אותי

תמונת ההיפוך שניסיתי אז בזמנו לכתוב עליה אבל הייתי מאוסטרלת מכדי להתרכז, זוכרים? לא חשוב בקיצור מאז שנפלתי לתהום וטבעתי בעתיד והגעתי לסף הסף הנורא והמבורך כל כך  חזרתי לכתוב בכל יום דברים טובים שקרו במהלכו. פעם הייתי כותבת שלושה ועכשיו עליתי שלב ואני כותבת חמישה, סתם כי ככה נהוג בקבוצת הפייסבוק שאני כותבת בה את הדברים הטובים. [פעם הייתי כותבת לעצמי או למטפלת שלי אבל עכשיו אני מעדיפה בקבוצה כי אני מרגישה שזה עוזר גם לאחרים לשתף וזה חשוב]   בכל אופן, מה שקרה מאז [פחות משבוע עבר]-   תפסתי את המוח שלי על חם ב11 בבוקר אומר "היי, כבר יש לי רשימה שלמה של דברים טובים ועוד לא התחיל היום" שמה ידעתי שהשינוי מתרחש המוח מתחיל להתמקד על האור ולא על החושך לשים את הפוקוס במקומות אחרים שהוא כבר מכיר אבל שכח   חוץ מזה- צלילות מחשבה ויכולת להקשיב לעצמי הרבה יותר טוב פרץ של כנות מול עצמי שאין לי מושג איך זה קרה שפתאום בא, האם זה קשור לכתיבת הדברים הטובים [כנראה שכן, לפחות חלקית] ואיך זה שהיה כל כך מוסתר עד היום   עוד דבר ששמתי לב שקרה לי גם בתקופה הקודמת שהקפדתי לכתוב את הדברים הטו...

אני טרודה עצובה מדי פעם מחשבות אלימות תוקפות באמצע ארוחת הצהריים קול חזק צועק בראשי "שמישהו יקח את המזלג הזה ממני" ואני רואה תמונות איך אני תוקפת את עצמי בעזרתו ונועצת שוב ושוב בגופי, בראש, בפנים, בידיים לא יודעת איך להמשיך את החיים שלי מנקודה זו אני יכולה שלא לעשות החלטה לעולם, אני גם יכולה לעשות החלטה שלא לעשות החלטה אבל זה סתם חסר משמעות, אם כי עדיף מכלום אני יכולה להשאר בבית הזה ובעבודה הזו לנצח ולהמשיך להרגיש חמוצה ואני יכולה גם שלא להשאר כאן ועדיין להיות חמוצה, אין לדעת אבל בטוח שאדע פחות אם לא אנסה מאשר אם כן אנסה בדיעבד, לפחות, אדע מרגישה עצובה ומבולבלת, חרדה ככל שאני מסתגרת החרדה רק גדלה כי אני שוכחת איך לתקשר. קודם באה אלי חברה כדי לאסוף ציור שהזמינה ממני ו וואו זה היה ממש מוזר פתאום לפגוש בן אנוש ולתקשר איתו בקטע חברי הרגשתי כמו חיזר, כמו ילד מפגר, אני די בטוחה שזה לא היה רק בראש שלי כי ראיתי את עצמי במראה עושה פרצופים ותנועות מוזרות אני לא יכולה להכיל את עצמי כרגע שלא נדבר על לאהוב גם לא מבקרת יתר על המידה פשוט כואבת מאוד ולא מצליחה להיות שם איתי     פשוט מבועתת מ...

מרגישה כבדה מכוערת חסרת אנרגיות מתי זה קרה לי? ואיך?   היום הורדתי שיערות מהידיים אחרי שכבר היו פרווה שחורה וארוכה. לא הצלחתי לאהוב אותן ולהרגיש יפה איתן אז החלטתי להוריד כדי שאולי זה ישפר את ההרגשה שלי. מחשבה משונה שעברה בי הייתה שאולי הכאב יעורר קצת את הנפש הכבויה שלי. בהתחלה זה כאב נורא וגם כל העור שלי היה אדום ובער. מהר מאוד נזכרתי בימים של פעם שהייתי מסירה שיער באובססיביות [בעצם הנורמה היא להסיר שיער באובססיביות]... בכל אופן נכנסתי ל"קצב" והתעלמתי  מהכאב. התפלאתי שעושה את זה בכזו אדישות. דמיינתי לי בראש את הגברים שאמרו לי "אין לי בעיה עם נשים שעירות, פשוט אותי זה לא מושך", מן דרך מעודנת להוציא את עצמם מהביצה הקיימת, כאילו, תהיי שעירה כמה שבא לך אבל בעיני זה מכוער. תודה באמת. וזה לא שאני יותר טובה, כן? ממש לא... הנה, אני בעצמי לא מסוגלת לראות את עצמי בתוך מעטה הפרווה.   אחרי שהורדתי את הפרווה התבוננתי עליה וזה נראה לי דבר כל כך זר ומוזר לעשות. תדמיינו חיה, למשל כלב או חתול או דוב, מחליטים להסיר את הפרווה שלהם. זה ממש מטומטם. איזה מן קונפליקט זה... איך מצאתי את ע...