אותה מנגינה עצובה

אני טרודה

עצובה

מדי פעם מחשבות אלימות תוקפות

באמצע ארוחת הצהריים קול חזק צועק בראשי "שמישהו יקח את המזלג הזה ממני" ואני רואה תמונות איך אני תוקפת את עצמי בעזרתו ונועצת שוב ושוב בגופי, בראש, בפנים, בידיים

לא יודעת איך להמשיך את החיים שלי מנקודה זו

אני יכולה שלא לעשות החלטה לעולם, אני גם יכולה לעשות החלטה שלא לעשות החלטה אבל זה סתם חסר משמעות, אם כי עדיף מכלום

אני יכולה להשאר בבית הזה ובעבודה הזו לנצח ולהמשיך להרגיש חמוצה

ואני יכולה גם שלא להשאר כאן ועדיין להיות חמוצה, אין לדעת

אבל בטוח שאדע פחות אם לא אנסה מאשר אם כן אנסה

בדיעבד, לפחות, אדע

מרגישה עצובה ומבולבלת, חרדה

ככל שאני מסתגרת החרדה רק גדלה כי אני שוכחת איך לתקשר. קודם באה אלי חברה כדי לאסוף ציור שהזמינה ממני ו וואו זה היה ממש מוזר פתאום לפגוש בן אנוש ולתקשר איתו בקטע חברי

הרגשתי כמו חיזר, כמו ילד מפגר, אני די בטוחה שזה לא היה רק בראש שלי כי ראיתי את עצמי במראה עושה פרצופים ותנועות מוזרות

אני לא יכולה להכיל את עצמי כרגע שלא נדבר על לאהוב

גם לא מבקרת יתר על המידה פשוט כואבת מאוד ולא מצליחה להיות שם איתי

 

 

פשוט מבועתת מזה שיש לי עוד חיים להעביר כאן, ואין לי מושג איך אעביר אותם בנועם ובשמחה

וזה שהכל בראש לא עוזר לי כרגע כי אני מרגישה שהראש שלי חלול לגמרי, רק עיניים נפוחות שרוצות לבכות וגרון כואב שרוצה להגיד אבל לא יודע איך

אני פוחד שהמחשבות הרעות שלי הן אלו שיהרגו אותי בסוף, שהנפש הכואבת תלבש צורה גשמית של איזה גידול נורא או לא יודע מה. אני כבר רואה שזה קורה בצורות כאלו ואחרות, הכאבים הנפשיים שלי משפיעים על גופי ואני כבר לא יודע איך לעזור לעצמי

נמאסתי על עצמי ואין לי סבלנות אלי משמע לא סובל אותי

לא מבין איך אחרים כן

 

תזכורת- לא משנה מה, העולם בחוץ פחות נוראי ממה שהדמיון שלי מצייר לי, וזאת בהחלט נחמה

 

הלוואי שמישהו יקח את החיים שלי ויחיה אותם במקומי, יעשה בחירות בשמי, איפה אתה אלוהים כשצריך אותך, יאללה תעשה מה בראש שלך אין לי מושג מה קורה כאן בכלל