מות הכלב חלק ב' + השאיפה לאיזון
מרגישה כבדה
מכוערת
חסרת אנרגיות
מתי זה קרה לי? ואיך?
היום הורדתי שיערות מהידיים אחרי שכבר היו פרווה שחורה וארוכה. לא הצלחתי לאהוב אותן ולהרגיש יפה איתן אז החלטתי להוריד כדי שאולי זה ישפר את ההרגשה שלי. מחשבה משונה שעברה בי הייתה שאולי הכאב יעורר קצת את הנפש הכבויה שלי. בהתחלה זה כאב נורא וגם כל העור שלי היה אדום ובער. מהר מאוד נזכרתי בימים של פעם שהייתי מסירה שיער באובססיביות [בעצם הנורמה היא להסיר שיער באובססיביות]... בכל אופן נכנסתי ל"קצב" והתעלמתי מהכאב. התפלאתי שעושה את זה בכזו אדישות. דמיינתי לי בראש את הגברים שאמרו לי "אין לי בעיה עם נשים שעירות, פשוט אותי זה לא מושך", מן דרך מעודנת להוציא את עצמם מהביצה הקיימת, כאילו, תהיי שעירה כמה שבא לך אבל בעיני זה מכוער. תודה באמת. וזה לא שאני יותר טובה, כן? ממש לא... הנה, אני בעצמי לא מסוגלת לראות את עצמי בתוך מעטה הפרווה.
אחרי שהורדתי את הפרווה התבוננתי עליה וזה נראה לי דבר כל כך זר ומוזר לעשות. תדמיינו חיה, למשל כלב או חתול או דוב, מחליטים להסיר את הפרווה שלהם. זה ממש מטומטם. איזה מן קונפליקט זה... איך מצאתי את עצמי בו... וגם ככה עצם הקיום שלי לפעמים מרגיש כמו מעמסה, אז עכשיו עוד להתמודד עם הדבר הזה שגורם לי להרגיש עוד יותר איכס ממה שאני גם ככה מרגישה?
לא מזמן ביקרה אצלי חברה מאוד יפה שיש לה רגליים פרוותיות ואמרתי לעצמי שהיא יכולה להרשות לעצמה כי היא יפה. אבל להיות גם מכוערת וגם מלאת פרווה? זה יותר מדי.
נזכרתי בימים שהרעבתי את עצמי. זאת לא פעם ראשונה שהמחשבה הזו עוברת לי בראש- הגוף והנפש שלי בטראומה. בוודאי שארגיש כבדה כמו משקולת, חסרת מוטיבציה, נדיר שצוחקת בקול גדול, בוודאי שזו תהיה משימה קשה במיוחד עבורי לצאת מהבית, להשמיע קולי, לנשום...
כמה הצקתי לעצמי. כמה הציקו לי. כמה הצקתי לעצמי בעקבות זה שהציקו לי. לא שאני מאשימה עכשיו. זה לא העניין. פשוט אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאוד אהבתי את פרוות הידיים שלי. חשבתי שהיא יפה נעימה במיוחד. אהבתי לראות איך כל צבעי הקשת מתגלמים בתוך השערה כשהשמש פוגשת בה. אהבתי לעשות תסרוקות במקלחת.
סתם. אין לי כוח לכתוב אפילו.... אבל חשבתי שגם זה יעזור אז ניסיתי וזה טיפה עזר אבל עדיין מרגישה כמו שארית חיים.
הקטע הזה שאני מנסה לשים את האצבע על מתי התקלקלתי ומה קלקל אותי.... אולי בעצם זה לא כל כך משנה להמשך, זה לא מה שיעזור לי להחלים... כרגע מרגישה חולה
צעד אחר צעד, כל פעם קצת, ועדיין תמיד יש כל כך המון
זה כאילו מוזר, כי אני לא מרגישה בדיכאון, אבל כל הקיום שלי כזה... כבוי...
אהובי אומר להתחיל מהגוף
אני אומרת שהתחלתי כבר ממזמן, כלומר, התהליך הזה הוא ארוך מאוד, אבל מצד שני כל יום זה במובן מסוים התחלה חדשה אז בסדר. אם ככה אז מוכנה להתחיל מהגוף... יש חוכמה בדבר.
לוקח ים של זמן ואנרגיה [במיוחד לבנאדם שחסר לו כל כך ממנה] לקום ולהשתקם מההריסות... לבנות משהו חדש...
ואפשר הוא אומר, וגם לי נראה שאפשר, ככה רוצה להאמין לפחות... שלא אשאר בתחושה הקשה הזו למשך כל חיי, כי זה רק יתדרדר ואם ככה מה יש לי לחיות בכלל.
אני אתן צ'אנס ואני אמשיך להיות אמיצה ולנסות וגם להצליח, בצעדי תינוק, לקום על רגלי ולשוב ללכת....
תכנית פעולה
להכנס למסגרת בה אזיז את גופי ואזכר איך זה לחיות בתוכו ולהשתמש בו ואולי אפילו לעשות זאת בשמחה והנאה ושליטה טובה וכוח כמו בילדות, זה האידיאל, כלומר, לחזור לתחושה שהייתה לי בילדות בתוך גופי, תחושה יותר קלילה, שהגוף הוא חבר וכלי וכיף להשתמש בו.
לפגוש יותר חברים
לעשות דברים קטנים שגורמים לי לאהוב את עצמי קצת יותר ולהרגיש יפה, למשל התסרוקת שעשיתי היום.
כשהייתי בצ'כיה התלבטתי אם ללבוש את המכנס המכוער והנוח או היפה והטיפ טיפה פחות נוח והנעליים שמפחיד ללכלך. בסופו של עניין בחרתי באופציה ב' והרגשתי כל היום כמו נסיכה וזה אפילו גרם לי ללכת זקוף יותר, ווואלה זה היה שווה את זה לגמרי. גם הנעליים הכניסו לי מודעות לאיך והיכן אני צועדת וזה היה עוד יותר נסיכותי כי הלכתי בזהירות וככה גם שמרתי על רגלי העדינות והנוטות לכאבים וצרות.
לפעמים אני נמנעת מללבוש חולצה לבנה כי היא יותר מתלכלכת, וזה מפגר כי אני מאוד אוהבת ללבוש לבן וזה נותן לי תחושה חגיגית, וכל חלומי במשך 4 שנות התואר הנוראיות היה לסיים עם החרא הזה וללבוש רק לבן ולהסתובב חגיגית וחופשייה בעולם. בפועל אני מרגישה כמו שרק ולובשת כל הזמן בגדי עבודה, אפשר לחשוב, אז תתלכלך החולצה הלבנה. אז כל שנה אקנה לי חדשה וזה יהיה לי שווה את התחושה הטובה. מתנהגת אל עצמי כאילו אני ילד קטן שצריך לשלוח לגן עם טרנינג כי הוא חזירון שהולך להשתכשך בבוץ. לפעמים זה סבבה אבל לפעמים זה פשוט גישה מעיקה לחיים כשזה מתבטא בהכל ולא רק בבגדים. מן הלך רוח מבאס ועצור. זה כאילו מוזר שאני משתמשת במילה עצור כי לכאורה כשאני לובשת מכנס לבן זה יותר "עוצר" אותי ואני אוכלת את הסלק שלי ממש בזהירות אבל לא ל"עצור" כזה אני מתכוונת.
אז אחד הדברים נגיד שנכנסים גם לתוכנית הפעולה זה ללבוש לבן כל יום שבת. גם כי זה הגשמת החלום שהיה לי בתואר [אמנם בצורה חלקית אבל כבר אמרתי שצעדי תינוק וחוצמיזה מה עם ורוד ותכלת] וגם כי זה יעזור לי להשתחרר מהתחושה שאני בהמה דוחה וכבדה ושאסור לי ללבוש לבן כי אני אלכלך ואהרוס את זה.
יש עוד דברים קטנים ויומיומיים כמובן בתוכנית הפעולה, שהם משתנים מהר ולא אכתוב אותם כאן עכשיו. הם כתובים על הפתק שעל השולחן. חלק מהם זה ליצור ולקדם שיט עם הביטוח לאומי וכאלו.
להבין מה קרה לי בדרך יכול לעזור אבל חשוב שלא אהיה יותר מדי בעבר וגם לא יותר מדי בעתיד. אני חושבת שבאתי לעולם הזה מאוד רגישה ועם משקעים רבים. בכל זאת ליבי היה טהור אבל היה לי קשה להתקיים כאן עם הרגישות הרבה שלי, ולכן כבר בגיל צעיר חליתי. אני משתמשת במילה חליתי ולא בצורה מובנת מאליה. מבחינתי זאת מילה קשה שאני לא ממהרת להשתמש בה, אבל היום בהתבוננות אחורה ועם איך שאני תופסת מה זה בריאות ומה זה חולי, ככה אני רואה את הדברים. חליתי, לא במחלה סופנית ברוך השמש, אבל כן במחלה שעד היום אני עובדת כדי לרפא את פצעיה. חלק מתסמיניה הבולטים ביותר היו [ונשארו] שנאה עצמית וחוסר בטחון בעולם כמקום בטוח. אז כתבתי מה היה. וכתבתי מה יהיה. ועכשיו? עכשיו בעיקר לנשום... ולזכור שאפשר גם לנוח ולכאוב את זה וגם לשמוח ובסך הכל הכל בסדר גם כשלא ממש בסדר כי יש לי את אמא ואבא ופיצי ופודי ועוד חברים ויש בעולם חתולים וכלבים שאני מאוד מאוד אוהב ויום אחד כשאהיה גדול וקצת יותר בריא גם יהיה לי כלב ואני לא אמות כשהוא ימות.
מעתיק מהיומן חלק מהגיגי בעת הטיול בצ'כיה:
אבא שלי אוהב ללמד אותי מדע, פיסות מעולמות הפיזיקה והכימיה והביולוגיה שלא יצא לי ללמוד אותם במסגרת מסודרת או להעמיק עם מומחים. כנראה חושב שזה טוב שאמנית משונה ונוטה לחלומות והזיות כמוני תרחיב קצת את ידיעותיה בתחומים אלו ותתחבר לאדמה, לעובדות ומספרים. וגם אם לא חושב ככה, אז אני כן, וזה נחמד לי בסך הכל, כי כשהייתי קטנה הוא לא ידע להתאים את התכנים ליכולת ההבנה שלי אבל עכשיו הוא השתפר ומלמד אותי טוב. בפעם האחרונה הוא אמר שהכל בעולם שואף לאיזון, והסביר לי את זה בכל מני דוגמאות חביבות כמו למה הפירות מצטמקים בריבה אבל מתרחבים עד כדי שמתפוצצים בקומפוט- אלו קורים לשם השוואת הלחצים בין פנים לחוץ. אחר כך גם סיפר שמצאו בים המלח חיידקים ולא הבינו איך בכלל הם יכולים לשרוד שם, ואחרי שחקרו אותם גילו שיש בתוכם גביש מלח [בעצם לא בטוחה שגביש אבל נורא התחשק לי לכתוב את המילה הזו]. הם פשוט מלאים במלח בעצמם וככה הם שורדים.
זה הזכיר לי איך הייתי מדליקה סיגריה בתחנת האוטובוס בתל אביב ומעשנת ביחד עם כל המכוניות סביבי. איך רציתי להרוג את עצמי כשסביבי היה הרבה כאב והרג. איך גוש המלח היה נמס ויוצא מעיני בצורת דמעות, וככה התקיימתי לי כמו חיידק חמוד וחכם בים של מלח. איזון.
היופי במדע זה הרוח. יש אנשים "רוחניים" שמגנים את המדע ואומרים שהוא לא מעמיק ואין לו מה להציע/ללמד/הוא לא מעניין. מה שאני חושבת זה שמדע ורוח הם לא עולמות נפרדים כמו שלפעמים אנשים עושים מהם. אם יורדים לפרטי הפרטים של הגשמיות כפי שעושה המדע- מפרק הכל לגורמים, למולקולות ואטומים, אז בסוף מגיעים לאיזה אבטיפוס. לצורה ראשונית של קיום שנכונה לכל החומרים והלא חומרים בעולם, ואפשר ללמוד מזה המון. לא צריך לגנות את המדע או המדענים. "בלה בלה בלה בבילון בלה בלה בלה חברות התרופות בלה בלה בלה הרופאים לא יודעים כלום בלה בלה בלה קונספירציות..." צריך להודות להם שהם עושים את העבודה שאולי בשבילכם, חבורת היפים שלא מתקלחים, היא נראית שחורה. מה ששחור בשבילי לבן בשביל מישהו אחר, ופה האבטיפוס שיושב מאחורה כנראה הוא סבא מעופף, ענן עם זקן, אנרגיית על חלל או נפיחה בצורת יהלום מצידי. איך שתרצו.
מה שרציתי להגיד [וקצת איבדתי את חוט המחשבה בדרך] הוא שכרגיל תמונת ההיפוך פועלת בתוכי ועשיתי תרשים של זה במחברת אבל עכשיו אינני בטוח שהוא מעביר את הרעיון המורכב והפנימי של תמונת ההיפוך בצורה ברורה ואני גם עייף אז אוותר לעת עתה. רק אציין דבר אחרון בהקשר להשוואת הלחצים בין פנים לחוץ- חשבתי לעצמי שזה יכול להיות ניסוי מעניין לשים את עצמי בסביבות מאוד לא לחוצות ולראות איך זה משפיע עלי, או בסביבות פחות מלוחות, ואז הלב שלי יהיה ממתקי ואני ארצה ללקלק אותו כל היום וסוף סוף אדע אהבה עצמית ולא אהיה יותר חיידק עם גביש מלח בגרון.
גם בהקשר לעובדה שאני חובבת סטלות/אסטרולים/מנוחה מאיחוד הגופים- זו מחשבה מעניינת, מאחר ואני יכולה לחוות "טריפ" נטו באמצעות שינוי הסביבה שלי ולאו דווקא באמצעות החדרה של חומרים אלימים וזרים אל גופי. אני רוצה אותי כפי שאני, ואם אני רוצה חוויה פנימית כלשהי אני יודעת שכמו שאני יכולה לשנות את עצמי אני יכולה גם לשנות את הסביבה, ובנושא הזה אני בוחרת להשאיר אותי כפי שאני. סתם דוגמא למי שקשה לו להבין איך אפשר לחוות טריפ על ידי שינוי הסביבה החיצונית- למשל במיכל ציפה בחושך ושקט מוחלט, כשהחושים מנוטרלים וגם כוח הכבידה כבר לא פועל על הגוף, נשמע לי כמו תנאים אידיאליים עבורי לטריפ טוב במרחבי התודעה. זו דוגמא קצת קיצונית אבל מבחינתי זה יכול לעבוד גם במיטה באור מעומעם ומוזיקה מסוג מסוים או בהתבוננות על השמיים שזה הכי פשוט ונגיש שיש ואצל כל אחד בעצם זה אחרת כנראה, אצל כל אחד הסביבה לוחצת ומפעילה דברים אחרים בנפש\רוח.
טוב זה היה פוסט מוזר ורנדומלי כמו אמא שלו ובכל זאת אתן לו להיות, כמו גם לאמא שלו
וזה שיר שלא כל כך תואם את מצב רוחי כרגע אבל בכל זאת מגיע לו לקבל במה בבלוג הנוסטלגי שלי ולזרוק אותי לגיל ה14 הנפלא והאיום 3>
https://www.youtube.com/watch?v=11A8JZ-RDDo
תגובות
הוסף רשומת תגובה