שלוש שש שש אפס חמש

  היום בבוקר התעוררתי וצעקתי "אמא" כמו ברוב הבקרים. היא אף פעם לא שומעת אבל היום היא שמעה ולכן היא החליטה שקמתי היום על רגל שמאל, כי צעקתי על הבוקר... אבל אני צועקת כל בוקר והיא לא שומעת. אז אמרתי לה את זה. אחרי שקמתי גם בכיתי קצת כי פחדתי לנהוג לגהה, אבל זה עדיין לא אומר שקמתי במצברוח רע. אני בוכה הרבה. לפעמים זה מצטבר לי. אפשר להגיד שקמתי רגישה. אחרי שבכיתי פתאום היה למיקי התקף. לפי דעתי יש לו אפילפסיה. לא יודעת, אולי זה גידול במוח או משהו, אולי מחסור בויטמינים ואולי הכל ביחד... אני לא לוקחת אותו לוטרינר כי אני לא סומכת על הוטרינר ובעיני הוא מסוגל להרוג אותו רק בתהליך פשוט של בדיקת דם או משהו. אני מעדיפה לתת למיקי להזדקן ולמות בבית בידיים אוהבות. לפני בערך חצי שנה-שנה הוא התחיל ליפול סתם ככה, לפעמים גם מתוך שינה. הנפילות היו משונות כי הוא לא היה מצליח ישר לקום, הוא היה נופל על הגב בצורה שמאוד לא אופיינית לתוכי ומפרכס ממש לשנייה או שתיים ואז חוזר לעצמו. אחרי שזה קרה לו כמה פעמים התחלתי לטפל בו- הכנתי לו מיץ גזר כל יום, התחלתי להנביט בשבילו זרעים והייתי מוציאה אותו החוצה לקבל...

משהו שכתבתי ביום רביעי ואני שמה כאן חלק ממנו-   בנות שבטוחות בעצמן מאוד מחזקות אותי ונותנות לי השראה. לפגוש זוגות אחרים ובכלל אנשים ולראות אינטראקציות בין אישיות עושה לי טוב כי לפעמים אני מרגישה כאילו אני לא מסוגלת להעלות על דעתי משהו שונה מהאסתי הזאת שמקטינה את עצמה, מפחדת כ"כ להנטש, לטעות, שיכעסו עליה.. לאחרונה אני מרגישה קצת יותר בטחון להגיד את מה שאני חושבת... שמתי לב שקרו לי מקרים שבגלל שכל החיים כל כך צינזרתי את עצמי, אז עד שכבר העזתי להוציא זה יצא כזה חזק מדי, כאילו בכעס, פשוט כי עצרתי את זה כל החיים.. אז זה עדיין לא מווסת אצלי.. כמו שאחרי הרבה זמן שלא נהגתי ואז אני נכנסת לאוטו בהתחלה הברקסים שלי חדים כאלו ולוקח כמה דקות של נסיעה עד שאני נזכרת וזה נהיה רך וחלק. גם אצל אמא שלי אני רואה את זה. היא כל החיים הקטינה את עצמה וכשהיא רוצה לעמוד על שלה זה תמיד בשאגות, זה לא יכול להיות בנועם, ביחד, שכל אחד ישמיע את קולו וזה יהיה בסדר לא לחשוב אותו דבר. זה תמיד במן התגוננות או שליפת ציפורניים... עכשיו אני לומדת קודם כל לשמוע את קולי בעצמי, ואחרי ששמעתי אותו בתוכי, גם לא לפחד להשמיע או...

חלום שחלמתי לפני כמה ימים- חלמתי שפונצ'ה עדיין חיה, ושבעצם מעולם היא לא מתה. בחלום כבר עבר אותו הזמן מאז אבל עדיין היו לה על הרגליים את התחבושות. חשבתי לעצמי שכבר עבר המון זמן מאז שהייתה חולה, וכדאי שאקח אותה לבדיקות דם ואבדוק שהכל בסדר, אבל פחדתי. משום מה בסלון שלנו הסתובבה איזשהי חיה, מן הכלאה בין עז לשור, לא זוכרת בדיוק, והוא ליקק את פונצ'ה בפנים. היא הייתה רכה ומתוקה ונעימה. קישקשה בזנב מדי פעם. משום מה נראתה לא בדיוק כמו שזכרתי אותה, קצת כמו אנימה או יותר כמו פקינז ננסי, לא יודעת. היו לי כבר חלומות אחרים על כך שהיא בחיים ודווקא נראתה שם ממש כמו במציאות. אולי זה מתרחק... אולי התת מודע שלי כבר מתחיל לשכוח את תווי הפנים שלה... אני לא רוצה לשכוח... היה לי מאוד נעים איתה בחלום וכמובן הייתי עצובה להתעורר ולגלות שזה לא אמיתי. מעניין שבהרבה חלומות שאני חולמת אני מודעת לכך שזה חלום, אבל רק עם פונצ'יק אף פעם לא. אולי בגלל זה פחדתי לקחת אותה לבדיקת דם... פחדתי לגלות את האמת המרה. אלוהים... כבר עברו מעל שלוש שנים ועדיין מסרבת להאמין...   בלילות האחרונים יש לי חלומות מאוד מיוחדים. ...