פיסות מילים ושברי אני

משהו שכתבתי ביום רביעי ואני שמה כאן חלק ממנו-

 

בנות שבטוחות בעצמן מאוד מחזקות אותי ונותנות לי השראה.

לפגוש זוגות אחרים ובכלל אנשים ולראות אינטראקציות בין אישיות עושה לי טוב כי לפעמים אני מרגישה כאילו אני לא מסוגלת להעלות על דעתי משהו שונה מהאסתי הזאת שמקטינה את עצמה, מפחדת כ"כ להנטש, לטעות, שיכעסו עליה..

לאחרונה אני מרגישה קצת יותר בטחון להגיד את מה שאני חושבת...

שמתי לב שקרו לי מקרים שבגלל שכל החיים כל כך צינזרתי את עצמי, אז עד שכבר העזתי להוציא זה יצא כזה חזק מדי, כאילו בכעס, פשוט כי עצרתי את זה כל החיים.. אז זה עדיין לא מווסת אצלי.. כמו שאחרי הרבה זמן שלא נהגתי ואז אני נכנסת לאוטו בהתחלה הברקסים שלי חדים כאלו ולוקח כמה דקות של נסיעה עד שאני נזכרת וזה נהיה רך וחלק.

גם אצל אמא שלי אני רואה את זה. היא כל החיים הקטינה את עצמה וכשהיא רוצה לעמוד על שלה זה תמיד בשאגות, זה לא יכול להיות בנועם, ביחד, שכל אחד ישמיע את קולו וזה יהיה בסדר לא לחשוב אותו דבר. זה תמיד במן התגוננות או שליפת ציפורניים...

עכשיו אני לומדת קודם כל לשמוע את קולי בעצמי, ואחרי ששמעתי אותו בתוכי, גם לא לפחד להשמיע אותו בחוץ, בנחת, בלי לחשוב שאולי הוא לא בסדר, שאולי אני לא בסדר..

וזה נעים. זה ממש יותר נעים ככה.

 

פתאום זה צף לי. כמה אני מתקשה הרבה פעמים בתקשורת עם אנשים...

לפעמים אני גם ממש טובה בזה ומפתיעה את עצמי ביכולות להיות קשובה לכל הצדדים ולחוש אמפתיה..

אבל הרבה פעמים יש לי את הקושי הזה, שאני הופכת לכדור קטן ובכלל לא מצליחה להגיד את מה שאני באמת חושבת, ואז אחרי כמה שעות או ימים אני בכלל מצליחה להבין מה זה היה, מה רציתי להגיד, ואני מגלה לפעמים שכעסתי או שמשהו עשה לי לא נעים, ושכל מה שהצלחתי לעשות באותו הרגע היה להפוך לכדור ולדמיין איך אני קופצת מהמרפסת...

מחר אני הולכת ללבוש חולצה עם פייטים, גם כי התעורר בי שוב הצד הזה שאוהב לנצוץ ולהתיפייף וגם כי אני נורא רוצה לרפא את הפחד מלבלוט, מלהיות האסתי הזוהרת והמיוחדת שאני. אני נורא רוצה לצנזר את עצמי פחות, ולהרשות לקרני האור שלי להגיע רחוק רחוק, עד לאן... שבא להן, בעצם.

 

 

---

 

 היום המשיכה לי החוויה השולצית שכתבתי עליה בפוסט הקודם, שהכל היה השראה עבורי. זה כנראה קרה כי יצאתי מהבית למקום שהוא לא עבודה..

מחזק את הרעיון ששבירת שגרה תתרום להשראה. בכל אופן כבר דמיינתי איך אני כותבת את כל מה שעבר עלי וכל המחשבות ואז שמתי לב שזה מפריע לי בלחוות את החוויה עצמה כי הייתי עסוקה בלחשוב איך אני אתאר אותה לאחרים או איך אנסח אותה בכתיבה ואז אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ככה. כי בשביל מה אני חיה בכלל, בשביל לספר לאחרים? עדיין לא סיימתי לחשוב את המחשבה וכבר אני תוהה איך אספר עליה. סתם, זה מעצבן ומפריע. בכל אופן זה לא קורה לי הרבה אז לא חשוב.

שמתי לב גם שאני בוחנת אנשים בקטע דוחה ושופטת את איך שהם נראים\מתלבשים בתוך הראש שלי וזה נראה לי כמו דבר מכוער לעשות וגם אנרגיה מבוזבזת... כלומר מילא הבגדים, כי אפשר לתרץ את זה באהבתי לאופנה ואסתטיקה ואמנות, אבל וואלה להתעכב בתוך הראש שלי שלבחורה הזאת יש תחת שטוח מדי וכתפיים רחבות מדי? חלאס, כאילו אין לי דברים יותר חשובים לחשוב עליהם... מה זה החרא הזה. זה מכוער ומיותר ולא בא לי על זה.

 

ותכלס כל מה שרציתי לשים בפוסט הזה זה את השיר הזה, שהוא בכלל לא מהמועדפים עלי של פטי, אבל פתאום הרגשתי שזאת התחושה שלי בדיוק בדיוק ואז עלה לי השיר והחלטתי לשים אותו כאן. היום זה היה לי מדוייק, הפלייליסט של החיים. [כשמשהו קורה בחיים ואז מתחיל להתנגן בראש שיר שהוא בול מתאים לסיטואציה..] למשל כשעברתי ליד בית ספר וראיתי מסה של ילדים קטנים הולכים ב"חבורות" אבל כל אחד עם הפרצוף בטלפון וזה נראה כמו מגיפת זומבים והתחיל להתנגן לי בראש "סוף העולם" של אביב גפן...

 

בקיצור אז הפוסט הזה הוא עוד קולאז' של כלמני חצאי מחשבות ותחושות, וכל מה שרציתי זה לשים את זה-

 

 

לא מצליחה להחליט בין זה לבין גרסת ההופעה שראיתי בברלין [לעולם לא אקלוט שאשכרה הייתי שם] אז שמה את שתיהן-