חלומות, טיבם של הצבעים החדשים, ומהי השראה

חלום שחלמתי לפני כמה ימים-

חלמתי שפונצ'ה עדיין חיה, ושבעצם מעולם היא לא מתה. בחלום כבר עבר אותו הזמן מאז אבל עדיין היו לה על הרגליים את התחבושות. חשבתי לעצמי שכבר עבר המון זמן מאז שהייתה חולה, וכדאי שאקח אותה לבדיקות דם ואבדוק שהכל בסדר, אבל פחדתי. משום מה בסלון שלנו הסתובבה איזשהי חיה, מן הכלאה בין עז לשור, לא זוכרת בדיוק, והוא ליקק את פונצ'ה בפנים. היא הייתה רכה ומתוקה ונעימה. קישקשה בזנב מדי פעם. משום מה נראתה לא בדיוק כמו שזכרתי אותה, קצת כמו אנימה או יותר כמו פקינז ננסי, לא יודעת. היו לי כבר חלומות אחרים על כך שהיא בחיים ודווקא נראתה שם ממש כמו במציאות. אולי זה מתרחק... אולי התת מודע שלי כבר מתחיל לשכוח את תווי הפנים שלה... אני לא רוצה לשכוח... היה לי מאוד נעים איתה בחלום וכמובן הייתי עצובה להתעורר ולגלות שזה לא אמיתי. מעניין שבהרבה חלומות שאני חולמת אני מודעת לכך שזה חלום, אבל רק עם פונצ'יק אף פעם לא. אולי בגלל זה פחדתי לקחת אותה לבדיקת דם... פחדתי לגלות את האמת המרה. אלוהים... כבר עברו מעל שלוש שנים ועדיין מסרבת להאמין...

בלילות האחרונים יש לי חלומות מאוד מיוחדים. תיארתי את זה לאהובי כך- "כאילו צייר אחר צייר אותם.. כאילו הם שייכים למישהו אחר".. כמו שלכל צייר יש את סגנון הציור שלו, אז ככה גם לחלומות שלי יש סגנון מסוים ואלו האחרונים הפתיעו אותי במן צבעוניות בהירה ומרגשת שאני לא רגילה אליה. זה התחיל עם השדה הזה שטיילתי בו והתירסים העגולים וכל הגידולים המשונים.. וזה המשיך אתמול כשרק צללתי לאיסטרול ושוב הגעתי לטבע לאיזה דרך ירוקה בהירה עם פרחים ורודים ושמיים תכולים.. היה ממש יפה וחשבתי לעצמי שמזמן לא הייתי במקום יפה כל כך.

אלו חלומותיי מהלילה האחרון

חלום הצבעים-

בחלום אחד ראיתי רק רקע שחור וצבעים שנראים כאילו עשויים מאור, זוהרים בתוך החושך, הם זזו ורקדו. חשבתי בחלום על זה שהרבה פעמים אנשים מספרים שבטריפ של אל אס די או די אמ טי הם ראו צבעים חדשים שמעולם לא ראו קודם. הבנתי שהצבעים שאני רואה באותו הזמן הם "מאותו הסוג" והחלטתי לעמוד על טיבם ועל מה שמבדיל אותם מהצבעים ה"רגילים" שאנחנו מכירים מכאן, ממה שאנחנו קוראים "המציאות" [לא ניכנס עכשיו לדיון על מה זה מציאות.. אני מתכוונת בפשט, ביום יום, לא על טריפים או בחלומות או כל מני שיט]..

בכל מקרה התרכזתי ממש בצבעים והבנתי שהצבעים שאני רואה הם לא חדשים, אני מכירה את השמות שלהם, והתחלתי לקרוא בשמם- זה בורדו, זה ירוק, זה סגול, הנה כחול... אני מכירה אותם. מה ששונה הוא שהם נראים הרבה יותר זוהרים, עמוקים, לא עכורים, נקיים מאוד, כמו להסתכל למשל על תמונה ישנה ומאובקת, ואז להעביר עליה סמרטוט ולהוריד את האבק ולגלות את הצבעים האמיתיים, אבל גם זה כמובן לא מתאר בדיוק את הבוהק כי שום דבר בעצם שנתבונן בו דרך העיניים שלנו לא יראה בצבעים כל כך.. קרובים למקור.

אני אסביר את עצמי- זה לא שמה שאנחנו יכולים לראות עם העיניים שלנו הוא לא יפה. חס וחלילה. העולם שלנו יפיפה וגם העיניים שלנו יכולות לספק לנו את היכולת לראות תמונות מרהיבות, למשל היום כשהתבוננתי מהחלון והשמיים היו כחולים כהים, העצים ירוקים בהירים, והבתים כתומים זוהרים. אין כמו שעת השקיעה הזו שצובעת את הכל בזהב בזמן שבצד השני השמיים כהים ומעוננים, והעצים שטופים ורעננים ושמחים. זה מרהיב ואני לא מזלזלת בזה כלל.

כששאלתי בחלומי מה שונה בין החוויה שלי כרגע בהתבוננות בצבע לעומת בחוויה שלי בערות, ה"קול" ענה לי שכאן שום דבר לא מפריד בינינו. בעצם שום דבר לא עמד ביני לבין הצבעים. לא חמצן, לא אבק, לא קרניות עיני, לא עדשות המשקפיים שלי, לא החיידקים ושלל היצורים והאטומים שמרחפים באוויר. זאת לא התבוננות פיזית. אני בכלל לא בגופי באותה עת ולכן בעצם החוויה שלי את הצבעים היא ממש חוויה של אחדות, אני הצבעים. הם אני. אנחנו בתוך ריק. זה כל מה שיש, הצבעים, ואין את מגבלות עיני או כל דבר אחר שקשור לעולם הפיזי שמשפיע על תפיסתי אותם, ולכן כשאנשים חוזרים מטריפ הם אומרים לפעמים "ראיתי צבעים חדשים". אז אחרי הטיולצ'יק הזה אני יכולה לומר שכשהם אומרים את זה, הם כנראה מתכוונים לכך ש.. זה לא שהם ראו צבעים חדשים, אלא הם ראו צבעים שהם כבר מכירים אבל בהתבוננות חדשה שהם עדיין לא מכירים [לכן קשה להם למצוא מילים לתארה].. אגב, אני לא פוסלת את זה שיש עוד צבעים שאנחנו לא מכירים. זאת החוויה שלי. אם מישהו חווה אחרת, ויכול לספר שהוא ראה צבעים ולא יכול לקרוא להם בשם [כמו ירוק, סגול, ורוד...] אשמח לשמוע ולהרחיב את המחקר שלי בעולם הצבעים ואיך שאנחנו תופסים אותם בהוויותינו והתבוננותינו השונות.

אגב- איזה כיף זה שאפשר לחוות כאלו חוויות מדהימות בלי להכניס שום חרא כימי לגוף! זה ממש שימח אותי כי לפעמים אני מתגעגעת לתחושה של טריפ. [לא מתכוונת לסתם להזות כלמני חרטה בזמנים לא רצויים כמו בעבודה, אלא לצלול לחוויה משמעותית, מלמדת ומרחיבת לב]..

חלום היער והחזיר-

חלמתי שאני ואהובי מסתובבים ביער שכבר שוטטתי בו מספר פעמים בשנה האחרונה [באסטרולים לא בעירות] ואני כבר מתחילה ללמוד איך להתמצא בו. היה לילה. ראיתי צלליות של עצי אורנים. לא היה מאוד חשוך כי הירח האיר. לפתע הגיע חזיר לבן וגדול שנראה כאילו ילד הכין אותו מפלסטלינה, כלומר הוא היה עקום ולא סימטרי ובמקום עיניים היו לו פשוט שני שקעים כאילו שעשו אותם עם האצבע, ובכל אופן הוא היה חי ללא צל של ספק. הוא רדף אחרי אהובי ורצה לטרוף אותו ואנחנו ברחנו. אהובי רץ מהר יותר מקדימה, ואני הייתי יותר קרובה אל החזיר ומדי פעם הסתובבתי אחורה אליו וזרקתי אבן, לא עליו אלא לכיוונו אבל הצידה, כדי להסיח את דעתו. החזיר היה מצחיק כזה כמו כלב, וכל פעם שזרקתי אבן הוא רץ לכיוונה כדי לתפוס אותה. ככה עיכבתי ואתו והצלחנו לברוח. רצנו ממש על הרים גדולים, עליות וירידות ובסוף התחמקנו ממנו... בסוף החלום ראיתי את החזיר בתוך קופסת פלסטיק עם מים והוא נראה ממש קטן ולא זז. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה אותו החזיר למרות שהוא היה ממש דומה.

חלום המוות והחיים-

לקראת הבוקר חלמתי עוד חלום ואינני זוכרת מה קרה בו. זה היה חלום מסוג חדש שעוד לא חוויתי בעבר- זוכרת שהיו שם אנשים. גם דמות גברית כלשהי יחסית מבוגרת. לא יודעת מי ומה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני חייבת לזכור את החלום הזה [תוך כדי חלום..] ופתאום הופיע דמות של סבא כושי שסרב לתת לי לזכור את החלום. הוא אמר "את המתים נחזיר אל המתים ואת החיים נחזיר אל החיים". הוא לא הסכים שאקח ידע מהעולם ההוא לעולם הזה. הוא עמד ליד שולחן. לקח כוס עם נוזל כהה והתחיל לשפוך לתוכה נוזל לבן. אחר כך עירבב היטב את שני הנוזלים כך שהתערובת הייתה אחידה לגמרי, ואחר כך עשה כמו קסם, מחא מחיאת כף ושני הנוזלים הופרדו לגמרי והתגבשו בצורת קוביות שריחפו באוויר מעל השולחן משני צדדיו. [ככה בעצם הפריד בין העולמות ובאותה מחיאת הכף גם מחק את היכולת שלי לזכור את החלום]. כשהתעוררתי הצלחתי להזכר בחלק מהחלומות אבל בזה האחרון לא.

היו עוד חלומות, אחד מהם התרחש במקום שנראה כמו אילת שחלמתי עליו כבר פעמיים בחודשים האחרונים. אחד התרחש בבית של סבתא, שמה היו דודה שלי שמשום מה עמדה במטבח עם חולצה אבל ללא תחתונים ומכנסיים. היה לה פות של חיזר, כלומר, לא באמת היה לה איבר מין, סתם "משולש" ניטרלי. גם אהובי היה שם בבית ואמרתי לדודה שלי שתלך להתלבש כי הוא שם. היה אמור להגיע איזה אורח, לא זוכרת מי, ופתאום כל המשפחה נכנסה, ממש כולם משני הצדדים... הילדים של ניסן לבשו משום מה חולצות כתומות. טוב, זה לא כל כך חשוב. יש רק עוד חלום אחד קצר שאני רוצה לספר עליו:

חלום השליח של הקשת-

זה היה אחרי שכבר התעוררתי הבוקר וכתבתי את כל החלומות שלי ואז נרדמתי שוב לאיסטרול קצר. שמה בכלל חייתי בארץ אחרת והכל היה נראה מאוד עתידני כזה. אני עבדתי בתור השליח שמביא את הקשתות לשמיים. היה לי אופנוע לבן ומשונה שבעצם מהחלק האחורי שלו יוצאת הקשת. אני זוכרת שלא כל כך חיבבתי את העבודה כי הנהיגה בשמיים בצורה כזו קשתית הייתה די מסוכנת ומפחידה.. אבל אחרי כמה רגעים מצאתי דרך חדשה להביא קשתות לשמיים בצורה יותר נעימה ושמחתי.

טוב. כתבתי על החלומות ועכשיו אני רוצה לכתוב על החוויה שעברה עלי אתמול, שאמנם קרתה בזמן עירות אבל לגמרי נראתה כמו אחד החלומות שלי מבחינת סמלים, צבעים ומשמעויות...-

חלמתי שקיבלתי מחזור [אצלי זה בקבוע, כל פעם- לילה לפני קבלת המחזור אני חולמת על כך].

קמתי בבוקר וכשבאתי לפתוח את דלת חדרי ראיתי ששלולית מתגנבת תחתה. אמרתי לעצמי "או או.. משהו קורה כאן" ופתחתי את הדלת וגיליתי שכל הקומה מוצפת. כל הסלון, המטבח, השירותים, השטיח שיש עליו כבר לפחות 40 שנה וההורים הביאו איתם כשעלו לארץ.. והמרפסת- בריכה שאפשר לשחרר בה דגיגים.

אין לי מגפי גשם אז יצאתי למרפסת בקרוקס בלי גרביים [מי שמכיר אותי יודע שבשבילי גרביים זה כמו עור נוסף, ולעולם לא יורדות ממני]. נכנסתי לתוך הבריכה הזו והיא הייתה הדבר הכי קפוא שהרגשתי מזה הרבה זמן. צעדתי לכיוון פתח הניקוז וראיתי שהוא סתום אז התחלתי לפתוח אותו. עמדתי שם כמה דקות כדי לראות אם המים מתחילים לזרום ואז מול עיני התרחשה תופעה מעוררת פליאה לגמרי- התחילה מערבולת מים, כמו הוריקן קטן ומושלם ביופיו, גאומטרי וסימטרי כמו שרק הטבע יודע. עמדתי שם קפואה ונפעמת, מתלבטת אם להביא את המצלמה או להמשיך להנות מהיופי ככה פייס טו פייס. ידעתי שאני לא יכולה לרוץ ולהביא את המצלמה כי אני אחליק ואפול למים אז פשוט נשארתי שם והתבוננתי עד שהמערבולת נעלמה. בזמן הזה היא רקדה ושינתה צורות.

אחר כך אבא [שכבר עדכנתי אותו שכל הבית הפך לבריכה] התקשר אלי מהודו הרחוקה והציע לי לנעול נעליים ומעליהן לשים שקיות ככה שלא אקפא בעודי מטפלת בבריכה הזו. עשיתי את זה וזה התגלה כדבר יעיל מאוד מבחינת הגנה מפני מים וקור, אבל פחות יעיל בעניין החלקות. נאלצתי לעשות כל תנועה בצורה מחושבת וללכת בהליכת ירח בתוך הבריכה שבבית שלי וזה הצחיק אותי מאוד. עכשיו אני נזכרת שכשהייתי קטנה אהבתי להשתעשע במחשבה הזו- אם כל הבית שלי היה בריכה ואני הייתי דגיג ששוחה בה. בכל אופן נכנסתי הביתה והתחלתי לגרוף מים, ופתאום אני קולטת שהמים נצבעים באדום. לרגע נבהלתי ולא הבנתי איך זה שהמחזור שלי נזל בכמות כזו והציף את כל הבית ואז הבנתי שגם השטיח שלנו בסלון קיבל מחזור. הצבע האדום התחיל להשטף ממנו בגלל כמויות המים וכל הסלון נראה כמו זירת רצח, כמו שלולית עצומה של דם. התרגשתי מאוד כי לא כל יום הבית נראה כל כך דרמטי. לא יכולתי להתאפק ובין הסשנים של גריפת המים צילמתי עם הפלאפון כמה תמונות וסרטונים שנראים כאילו לקוחים מסרט אימה. פחדתי להשתמש במצלמה כי חששתי להחליק ולשבור אותה, וגם כי ידעתי שיש לי עוד הרבה עבודה ושאם אקח את המצלמה לידיים לא יהיה מי שיגרוף את המים כאן.

אחרי שסיימתי לגרוף את כל המים [זה לקח כמה שעות] אמא חזרה הביתה. הבית נראה יחסית בסדר אבל השטיח נותר בסלון ספוג כולו במים. הצעתי לאמא שנספוג קצת מהמים בעזרת מגבות כדי שיהיה פחות כבד להרים אותו מכאן. היא אמרה לי ללכת ולהביא מגבת ישנה. הסתכלתי על ארון המגבות והמגבת הכי ישנה וקוצנית שראיתי שם הייתה המגבת שהייתה מועדפת עלי בנעוריי- מגבת ורודה שעליה רקום ורד שהזכיר לי תמיד את הורד בסרט של היפה והחיה, שתמיד כל כך נגע לליבי... הזמן הקצוב הזה להצלת המפלצת. אני, ששומרת כל נוצה וענף שמצאתי בגיל 3, החלטתי להפרד מהמגבת ולשחרר פיסה קטנה מעברי. פרסתי אותה מעל השטיח המדמם והתחלתי לדרוך עליה. כל צעד שעשיתי נראה כמו עקבת דם על המגבת, עד שנצבעה כולה באדום. אחר כך אמא הגיעה עם עוד מגבת בידה ואמרה לי "זאת המגבת שעטפתי אותך בה כשהיית תינוקת". אמרתי לה "זה לא המגבת הזאת" כי זכרתי אותה ענקית, אבל.. כשהתבוננתי על התווית ידעתי שזו כן המגבת. גם שם על התווית, בקטן קטן, היה מצויר ורד, ולי תמיד הוא נראה כמו פנים של אישה מפחידה. אני זוכרת שבתור ילדה תמיד עטפו אותי במגבת הזו ואני הייתי שוקעת לתוך הציור הזה, ספק פרח ספק מפלצת. אמא פרסה את המגבת הזו על השטיח וגם עליה דרכתי. לא האמנתי שברגע אחד דרכתי על כל עברי, על כל כך הרבה תחושות ומחשבות ודברים שסירבתי לשחרר.

כל היום הזה הסתובבתי עם תחושה שזה בכלל לא מציאות, שזה חלום, הכל היה כל כך מוזר וסימבולי ועוצמתי. החוויה שלי מאוד הזכירה לי את החוויה ששולץ מתאר בסיפורו "העידן הגאוני", כשהשמש חודרת לחדרו ומבחינתו כל דבר שקורה מסביב הוא לא הדבר עצמו אלא החוויה האמנותית שהוא חווה באמצעות הדבר. יש את מה שקורה מחוץ אליו, השמש, האבק שמרחף באוויר, דברים יומיומיים כביכול, סתם עניין שקרה- אבל בחוויה שלו הכל השראה באותו הרגע. האמנות שוטפת אותו, זורמת בתוכו עד כדי רעד ואקסטזה. אז חשבתי לעצמי על מה זה השראה בעצם, והגעתי למסקנה נכון לאותו הרגע שהשראה היא נטו איך שאנחנו חווים את הדברים. זה מן סטייט אוף מיינד, אולי גם פרשנות שלנו את העולם. מצד שני גם חשבתי לעצמי למה לעזאזל בשביל להגיע לתחושה כל כך עצמתית של השראה אני צריכה שכל הבית יוצף? ובעצם אמרתי לעצמי שכל העניין לפעמים הוא לשבור קצת שגרה, למרות שלא יודעת, לשולץ הספיקו כמה גרגירי אבק מרחפים. אבל הוא שולץ. לא יודעת, לפעמים גם לי מספיקים כמה גרגירי אבק...

הנה צילום אחד מהצפת הדם שהתרחשה כאן [חבל שאי אפשר לשים כאן וידאו]-