שלוש שש שש אפס חמש

  איזה מדהים זה לשמוע שמישהו נהנה מהכתיבה שלי. שעוד מישהו רואה, רואה אותי. לפעמים אפילו אני לא מצליחה לראות אותי. לפעמים דרך אחרים, דרך זה שאחרים רואים אותי, אני מצליחה. איזה מדהים זה שיכול להיות שזה נכון. שזה נכון, התחושה הזאת. שהזר הפנימי הזה שהוא כנראה הזר מכולם, זרה, יותר נכון, היא ממש שם וקיימת. עוד אנשים רואים אותה. היא שם.   היא. האמנית. האמנית שבאמת באמת אמנית. לא מציירת בעלי זהב מזוינים. מציירת באבק, בדם, בקססה, בסלק, בקפה, בלשלשת עופות. יוצרת ממה שמסביב. מקבלת השראה ממה שמסביב. לא מוציאה כסף על "חומרי יצירה". אני חומרי יצירה. אתה חומרי יצירה. גאונה מטורפת. למה זה נשמע מוזר בלשון נקבה? אבל אני בת. אני בת ומצדי לצייר גם עם המיץ כוּס שלי. אני טובה. אני יודעת שאני טובה. אני מזהה את הגאונות. הדָאדָא לא מת. הדאדא חי ונושם, מתגשם דרכי. ואן גוך ופיקאסו ודאלי, אנדי וורהול, קלוד מונה [אכלתי קָבָּנוֹס בבית שלו], פּטי סמית' ולוּ ריד וחתולי רחוב מתגשמים דרכי. בדל של סיגריה שלא יתכלה לעולם מתגשם דרכי.   אני זוכרת שההוא סיפר לי שהוא למד רפואה כדי שתהיה לו איזה עבודה מהצד, בזמן...

  קודם רציתי לפתוח את הוורד כדי לכתוב ובטעות פתחתי את המחשבון. זה יצא קצת מצחיק ואירוני... כמו להסתכל בשעון כשאני רעבה. חזרתי מסדנת הכתיבה ומאז לא התפניתי לכתוב. נראה שככל שאני מתקרבת לכאן, לאיפה שהמירוץ המשוגע הזה, הכתיבה נדחקת לאנשהו. נדחקת וכל מה שיוצא לי זה שעות ותאריכים. מה יש לי לעשות היום, מה יש לי לעשות מחר, מה יש לי לעשות באוגוסט, מה עוד לא הספקתי... ידעתי שאם אתרחק מכל אלו הכתיבה תצא והיא באמת יצאה, אבל גם שם במדבר עדיין הרגשתי את ההשפעות הקשות של הג'ונגל- בטון, הרגשתי איך המח שלי חושב בריבועים- ריבועים. פתאום שם זה דווקא התחדד לי, יכולתי לראות את זה בבירור וזה הציק לי. זה הרגיש לא טבעי.   במכללה אמרו לי 'תכתבי אקדמי' וניסיתי ולא הצלחתי ואולי גם קצת לא רציתי. לא רציתי וכמחאה ציירתי על כל פאקינג פרו סמינריון. בלי מכחול, ככה, עם האצבעות. להשאיר חותם. ולמרות אותן מחאות קטנות וצבעוניות אני מרגישה את ההשפעה של העולם המחושב הזה על הדמיון האינסופי שלי. חטפתי חום. בדיעבד אני לא מתפלאת שחטפתי חום. החום הזה היה מצמרר אבל הוא העניק לי שני ימים בבית. בכיתי וסיימתי גלילים שלמי...

  יש לי איזו הרגשת חובה כזאת לכתוב פוסט יומולדת. אלף פעם הרגשתי בימים האלו שאני רוצה לכתוב, ושיש לי מלא מה לכתוב, אבל איכשהו הכל מסוחרר ומהיר כרגיל ולא הצלחתי. הקצב של המחשבות מהיר יותר, הן מציפות ואני פה ושם וכאן וכאילו לא מוצאת את הזמן. ביקשתי מאמא שתספר לי מה היה לפני שנולדתי. היא סיפרה לי וזה היה מאוד מעניין לשמוע... היא סיפרה איך היא רצה עם שני ילדיה הגדולים- אחותי ואחי, עם מסכות אבכ ובטן ענקית, רצה איתנו לכל מקום ולא פחדה משום דבר. היא סיפרה על סיום המלחמה, על איך היא דאגה איפה לעזאזל היא תשים אותי, ואיך אחרי שנגמרה המלחמה כבר היה לה כבד לסחוב והיא ביקשה מאבא לעזור לזרז את העניין... איך ב1 בלילה ירדו לה המים ואבא ישן ועד 6 בבוקר היא עשתה כביסה וספונג'ה וכלים וגיהוצים ובישולים וכל זה, ובבוקר היא העירה אותו ואמרה יאללה אני כבר יולדת בוא נסע. זה כזה אופייני לאמא שלי, בעלת האנרגיות שלא נגמרות. אחרי שעה הייתי בחוץ. הלידה כאבה.   נזכרתי בימים אלו בכך שעד גיל 9 התגנבתי למיטה של הוריי כמעט כל לילה, נזכרתי בדמויות שראיתי בלילות וכל הדמיונות והפחדים. נזכרתי שאכלתי רמדיה עד גיל 17,...