חודש-לדת

 יש לי איזו הרגשת חובה כזאת לכתוב פוסט יומולדת. אלף פעם הרגשתי בימים האלו שאני רוצה לכתוב, ושיש לי מלא מה לכתוב,

אבל איכשהו הכל מסוחרר ומהיר כרגיל ולא הצלחתי. הקצב של המחשבות מהיר יותר, הן מציפות ואני פה ושם וכאן וכאילו לא מוצאת את הזמן.

ביקשתי מאמא שתספר לי מה היה לפני שנולדתי. היא סיפרה לי וזה היה מאוד מעניין לשמוע...

היא סיפרה איך היא רצה עם שני ילדיה הגדולים- אחותי ואחי, עם מסכות אבכ ובטן ענקית, רצה איתנו לכל מקום ולא פחדה משום דבר.

היא סיפרה על סיום המלחמה, על איך היא דאגה איפה לעזאזל היא תשים אותי, ואיך אחרי שנגמרה המלחמה כבר היה לה כבד לסחוב

והיא ביקשה מאבא לעזור לזרז את העניין...

איך ב1 בלילה ירדו לה המים ואבא ישן ועד 6 בבוקר היא עשתה כביסה וספונג'ה וכלים וגיהוצים ובישולים וכל זה, ובבוקר היא העירה אותו

ואמרה יאללה אני כבר יולדת בוא נסע. זה כזה אופייני לאמא שלי, בעלת האנרגיות שלא נגמרות. אחרי שעה הייתי בחוץ. הלידה כאבה.

 

נזכרתי בימים אלו בכך שעד גיל 9 התגנבתי למיטה של הוריי כמעט כל לילה, נזכרתי בדמויות שראיתי בלילות וכל הדמיונות והפחדים.

נזכרתי שאכלתי רמדיה עד גיל 17, באותה קערה אדומה קטנה מגיל 3, אותו סוג רמדיה, השקית התכלת, הטעם האהוב.

נזכרתי כמה אני גור קטן ועטוף, עדיין גור קטן ועטוף...

כל העולם נרתם, כל העולם נושא אותי בימים אלו. זה לא יומולדת אלא חודש-לדת מינימום.

נעים להרגיש אהובה, נעים להתחדש, להחליף אנרגיות... נעים להשען לרגע, נעים להיות המלכה לרגע, לעצור ולו לשניה אחת,

להרגיש שזה הרגע שלי, שכולם שרים בשבילי...

ביום ההולדת עצמו יצא לי לשיר המון שעות, כי זה יצא ביום שלישי, וביום שלישי יש לי שיעור מוזיקה מ14:15 עד 17:15 ומקהלה

מ20:30 עד 23:00 [פעמיים כי טוב!]. זה היה יום שמח ובמקהלה היה כיף במיוחד. שרנו שירים שמחים ונשמענו טוב.

אני אוהבת מאוד שנולדתי בתחילת האביב, ועוד יותר שנולדתי בדיוק בדיוק בפורים. זה מדוייק. זה פשוט מדוייק.

גם התאריך עצמו, ה3.3, שזה גם היומולדת של אמא, הנפש הרגישה התאומה שלי- תאריך מקסים. 3 זה המספר האהוב עלי.

 

הכל מדוייק והכל נושא אותי והכל אוהב אותי. החתולים בחוץ מלמדים אותי המון. הילדים בגן משגעים לי את הראש ומחממים לי את הלב.

הקצב מתגבר ומתגבר, אני תוהה לעצמי כמה הוא עוד יכול להתגבר... לפעמים אומרים לי "חכי כשתהיי אמא" וזה פשוט כ"כ מוציא את החשק

שגם ככה לא ממש קיים. למה שאני ארצה להיות אמא אם זה כרוך בהאצת המירוץ? פוי.

 

להאט זה הכיוון. אני רוצה להאט. החופש הגדול [הכי גדול מאז שנולדתי בערך] עומד להתחיל ויש לי בחילה מרוב התרגשות.

יש לי דלקת גידים מרוב לחץ. יש לי לפחות 3 שערות לבנות על הראש [שהופיעו השנה] וגם התכווצויות בלב [גם הן הופיעו השנה].

אני רוצה לנגן בפסנתר ולתפור בגדים ולצלם ולישון ולקרוא ולצייר ולנהוג באוטו לבד. אני רוצה לעשות הכל לאט.

לקום לאט. לאכול לאט. ללכת לאט ליער. לפעמים אני גם אוהבת ללכת מהר אבל לא מתוך הכרח, לא כדי לתפוס איזה אוטובוס שמסריח משתן.

 

ביום חמישי הקרוב אני נוסעת לסדנת כתיבה באשרם עם גבי ניצן. זה עולה ממש המון כסף אבל הלב שלי קורא לזה כבר כמה שנים,

אז השנה החלטתי שזה לא משנה לי- הכסף... אני עייפה מאוד. מקווה שזה יהיה לי טוב, שזה ירגיש כמו עצירה במקום מסויים.

אני רוצה להשלף מהיום יום שלי רגע למשהו אחר. בין כתיבה לכתיבה אעמוד לבדי במדבר. לבדי. כמה חסר לי....

 

התחלתי להתקלח לעיתים הרבה יותר קרובות מבעבר [פעם יכולתי להעביר שבועיים בלי מקלחת]... המקלחת מרגיעה אותי, אני מרגישה

שהמים החמים משנים משהו בדם שלי, בזרימה שלו. סוף סוף הוא מפסיק קצת להתפצפץ כמו סוכריות קופצות, כמו משקה מוגז,

הנוזל משנה צורתו הפנימית שאינה נראית לעין, מסתדר בצורה הרמונית יותר ומגיע אל כל המקומות שכל כך צמאים אליו.

 

השעה עכשיו 3 בצהריים, האוטובוס בעוד שעה וחצי. יש לי המון שיעורים ואני מרגישה שהמח והגוף מנסים לפתוח באיזו שביתה בלי

שנתתי להם אישור. הם אוהבים את זה, בעיקר כשמתחמם בחוץ. הם עוצרים מבלי לשאול. יש בזה משהו יפה אבל גם מרגיז.

בכל אופן כנראה זה הכרחי כדי שלא אתפוצץ, לא אתחרפן.

 

עשיתי את זה. אני כאן. באתי לתת איזו מתנה לעולם הזה שאין לי מושג מה היא. באתי לתת אותי כפי שאני- רגישה כל כך...

 

איתי והחברים והמשפחה נפלאים. כולם עוזרים לי ומכולם אני לומדת איך להיות...

חשבתי לעצמי על המשפט "אני לא מוצא את עצמי"... למשל "הלכתי לאיזה מסיבה ולא מצאתי את עצמי שמה"

חשבתי על כמה זה יפה שבתוך העולם, האנשים והחיות והצמחים והאבנים- אפשר למצוא אותי... על ההשתקפויות האלו...

 

לא יודעת, חשבתי על הרבה דברים, אני לא זוכרת 90 אחוז מהם, הכל כמו חלום, עובר בראש ונשמר באיזו מגירה שאיני יודעת עוד את הדרך אליה.

המגירות נפתחות להן לפי זמנן, פלאשבקים מהעבר מכים בי כל הזמן, רגעים שבאמת באמת חשבתי ששכחתי..

 

והנה אני כבר יצור מגודל, עוד לא מסוגלת לקרוא לעצמי אישה [אולי אחרי גיל 30, נראה...]

פוסט יומולדת לא כמו שרציתי, אבל היה לי חשוב להוציא קצת מהימים המשונים האלו, לרוקן קצת את מה שמצטבר...

 

משנכנס אדר מרבין בשמחה... לא מרגישה שמחה יתר על המידה, ושלשום היה לי התקף חרדה שנמשך כל היום, בדיוק כמו פעם,

נראה לפעמים ששום דבר לא השתנה... אבל אומרים לי לפעמים שקצת גדלתי, קצת התעדנתי, תפסתי צורה, גיבשתי דיעה...

אני לא יודעת. אולי קצת... 

ובכל זאת זה חודש מיוחד כזה ויש לי בחדר מלא בלונים וממתקים וזה לגמרי עושה משהו טוב על הלב...

 

אולי אעדכן אחרי הסדנה, אולי ישתחרר שם איזה פקק בנוגע לכתיבה והמשונים שעוד קוראים בבלוג הזה יזכו לקצת אסתטיקה מילולית ממני

 

שבוע של אהבה ושמחה

אסתי