יומני היקר + ציורים בדם
קודם רציתי לפתוח את הוורד כדי לכתוב ובטעות פתחתי את המחשבון. זה יצא קצת מצחיק ואירוני... כמו להסתכל בשעון כשאני רעבה.
חזרתי מסדנת הכתיבה ומאז לא התפניתי לכתוב. נראה שככל שאני מתקרבת לכאן, לאיפה שהמירוץ המשוגע הזה, הכתיבה נדחקת לאנשהו. נדחקת וכל מה שיוצא לי זה שעות ותאריכים. מה יש לי לעשות היום, מה יש לי לעשות מחר, מה יש לי לעשות באוגוסט, מה עוד לא הספקתי...
ידעתי שאם אתרחק מכל אלו הכתיבה תצא והיא באמת יצאה, אבל גם שם במדבר עדיין הרגשתי את ההשפעות הקשות של הג'ונגל- בטון, הרגשתי איך המח שלי חושב בריבועים- ריבועים. פתאום שם זה דווקא התחדד לי, יכולתי לראות את זה בבירור וזה הציק לי. זה הרגיש לא טבעי.
במכללה אמרו לי 'תכתבי אקדמי' וניסיתי ולא הצלחתי ואולי גם קצת לא רציתי. לא רציתי וכמחאה ציירתי על כל פאקינג פרו סמינריון. בלי מכחול, ככה, עם האצבעות. להשאיר חותם. ולמרות אותן מחאות קטנות וצבעוניות אני מרגישה את ההשפעה של העולם המחושב הזה על הדמיון האינסופי שלי.
חטפתי חום. בדיעבד אני לא מתפלאת שחטפתי חום. החום הזה היה מצמרר אבל הוא העניק לי שני ימים בבית. בכיתי וסיימתי גלילים שלמים של נייר על האף המסכן הזה. נכנסתי לאיזו אווירה מלנכולית ואיכשהו זה גרם לי להגשים חלום ישן וציירתי לראשונה עם הדם של עצמי.
ציירתי בלי מכחול, ציירתי עם הפצע הקטן המדמם שיצרתי בטעות עם מחט. לא חשבתי שהוא ידמם כל כך הרבה אבל הוא דימם כמו ברז. לקחתי פתק קטן וציירתי עין עם הדם שנזל. אחר כך עוד עין ואף ושפם ועוד פתק ועוד פתק ואז דף יותר גדול ואז אחד יותר גדול. לא חשבתי שיצא כל כך הרבה דם מפצע כל כך קטן. יכולתי להמשיך ככה וגם הפצע- נראה שלא תכנן להפסיק, וכשנראה שתכנן- ינקתי ממנו דם כמו ערפד ואז הוא שוב במלוא הדרו יורק על הדף...
ככה המשכתי עד ששמעתי דפיקות בדלת, אז הלכתי מהר לשים פלסטר על הפצע ודחפתי את כל הציורים מאחורי המחשב כי חשבתי שאולי זה יראה קצת מבהיל. אהובי הגיע כדי לשלוף אותי מהבית, מהקופסא החולה הזו שלי. נסענו לתל חדיד- שם עקץ אותי סרפד ואני טרפתי אותו בתמורה. טעם נרכש, הסרפדים האלו. אז אהובי נאלץ לנסוע לכמה דק', וזה כאילו היה מתוכנן, שאשאר שם לבד לכמה רגעים. עישנתי ג'וינט ואז היה לי קקי. שמעתי קולות של אנשים מרחוק אבל מסביבי לא היה אף אחד אז עשיתי קקי מאחורי עץ וכיסיתי את זה עם שתי אבנים גדולות וחול. זה היה קצת מגעיל וקצת כיף, החלק הזה של לכסות את הקקי.
כשאהובי חזר כבר הייתי אחרי ג'וינט וקקי. תפסתי פוזה נוחה על סלע מלא בחרקים קטנטנים ואדומים. נזכרתי בטריפים ישנים, איך הייתי בעצמי קצת סלע וקצת עץ מלא מחטים. הרגשתי שתכף ארדם וזה גרם לי לתהות אם בלעתי כדורים הבוקר ואם כן- איזה? אני זוכרת שרציתי לקחת קלונקס אבל אז היו דפיקות בדלת.
שכבתי שם על הסלע וראיתי את אהובי מרחוק צועד לקראתי. הוא היה כתום כמו קלונקס וממכר כמו קלונקס, משרה שינה ושלווה ואהבה. הוא התקרב אלי והרגשתי פתאום שנמחק לי כל הזכרון. שהכל נמחק ושזה רגע חדש עכשיו. כל ההזיות האלו נראו כמו חלום רחוק. גבעות של גלידת שמנת-תותים שנמסה לתוך עצמה, נאבדת בתוך המלתעות של הקבר של גיא סודאי וכדורי סל תלויים על חבלי כביסה, קלידוסקופ של קרשים, חברי הטובים ביותר שנראים פתאום כמו ציור קוביסטי, והירח מתפצל לארבעה כיוונים כמו צל של שחקן בFifa 2000... אנשים עם בטטות במקום גפיים וזה שזיין אותי בגיל 14 בניגוד לרצוני בוכה, בוכה כי הוא הבין הכל... ואני צוחקת ככה שהפה שלי נפער לכיוון הנגדי ואני נעלמת, אני רק שיניים ענקיות באמצע הלילה השחור הזה, והכל חלום, הכל חלום ועכשיו זה רגע חדש.
ושוב הכתיבה שלי היא כמו עצירות, שחרור של פקק, הפסקאות מתארכות, המקלדת נזכרת של מי האצבעות, ואז פלוּק אחרון.
לבריאות, ונחיתה רכה למציאות, אסתי.
מחכה כבר להוציא דם לתוך מבחנות ולעשות ציור יפה מזה, לא כמו אלו... אבל זה היה נסיון נחמד. פתח לי תדלת
עריכה- מפרסמת כאן שני קטעים שכתבתי במסגרת סדנת הכתיבה. התרגיל הראשון היה לכתוב על חוויה אישית מתוך עיניים של איזה צלם נשיונל ג'אוגרפיק, והתרגיל השני היה לכתוב את אחד מהמוני הזרים הפנימיים שחיים בתוכי:
טקסט ראשון- ללא כותרת
בפיסת טבע שוממה נתקבצו חבורת קופי- אדם, לנקז נפשם החוצה דרך קצה העט. להתגשם בצורת מילים ואותיות. בחדר ממוצע, בבית הארחה שאינו ממוצע, ניתן לאכלס כשישה בני תמונה בוגרים. השעה היא שעת לילה- 00:36. רוב הקופים מחוסרי- הפרווה כבר התעייפו לאחר יום מלא פעילות,
ושכבו לנוח. פעילותם כללה בין היתר שאיפת ונשיפת עשן, השמעת צלילים בעזרת גופם או בעזרת כלים שבנו, הזזת גופם, מילוי קיבתם...
זן זה אינו צד מזונו. המזון מגיע אליהם בקלות יתרה, ועם זאת לעיתים הם מראים סימנים של קנאה לגביו- ככל הנראה השפעה אבולוציונית מימים בהם נאלצו להתאמץ בשביל להשתיק את קרקורי הבטן.
כשמין זה שוכב לתפוס תנומה לרוב זה נעשה על מיטה*- כלי נוסף פרי מוחם המחודד וכפותיהם היוצרות. המיטה היא כלי מלבני. בגודלה מסוגלת להכיל גוף של פריט בוגר, ולעיתים אף שני פריטים. בחדר מספר 3 מצויים כרגע שישה פריטים- 5 נקבות וזכר אחד. ללא ידע קודם ניתן היה להניח כי אותו זכר הוא האחראי להרבעת חמשת הנקבות- אך ידוע כי זן זה מתאפיין במערכות יחסים זוגיות, ולא משושיות.
לא ניתן להבחין בחושך באותם יצורים. מה גם, שנוהגים לכסות עצמם בלילות בפיסות בד המכונות בפיהם "שמיכות". למרות זאת ניתן להעיד כי לפחות שלושה מהם עדיין ערים. שניים נכנסו זה עתה למיטותיהם וזמן מה יעבור עד שקצב פעימות ליבם ומחשבותיהם הסוערות יתנו להם מנוח.
הרחשים והחריקות מחזקים טענה זו.
מהמיטה השלישית נשמעים קולות ריתמיים. צליל נמוך אך רם- שוב ושוב ושוב... לא. זהו אינו כלי נוסף שהמציאו. זהו צליל הנחירה הידוע לשימצה. מניסויים שנערכו ידוע כי ניתן לגרום לבריאה מסוג זה להפסיק נחירותיה ע"י גרימת הפרעה קלה עד כבדה בשינתה- מה שנראה כעת לקופה מספר 6, הנעה במיטתה באי- נוחות, כאופציה סבירה בהחלט.
הדלקת האור ויצירת רעש אמורים להספיק לנטרול נחירה, וישנן עוד דרכים רבות, יצירתיות ובזויות, אך יש להתחשב בטיב היחסים ובמידות הנימוס המקובלות בחברתם. במידה של חוסר התחשבות מצד אחד הקופים, הוא עלול למצוא עצמו מנודה. זו צרה לא קטנה עבור רבים מהם, בעיקר למתקשים ללמוד נימוסים והליכות.
במיטות הרביעית והחמישית ישנות ללא צל של ספק שתי נקבות. נשימתן נשמעת בקצב קבוע, בצליל מעומעם ועדין. במיטה השישית, בחצי שכיבה-חצי ישיבה, נוכחת קופת אדם עירנית וקפואה. ביד ימינה אוחזת בעט ובשמאלה פנס. על רגליה משעינה ערימת דפים המתמלאים בסמלים קטנים בקצב מהיר. גופה דרוך על אף השעה, וקפוא על אף השמיכה.
לפתע היא מפהקת ומגרדת בראשה- סימן מובהק של עייפות אצל קופה ספציפית זו. עוד פיהוק מגיע, הסמלים מסתרבלים בין עצמם על הדף. היא משנה תנוחה בממוצע פעם ב-5 שניות, דבר שעלול להעיד על חוסרים בשלווה פנימית. היא משילה מעל אפה זוג עדשות- זכוכית, וכעת ניתן להבחין בעיניה, שנראות גדולות פי שתיים ונוצצות ככוכבי הלילה. כעת היא מגרדת בצווארה ובאפה. פיהוק שלישי מגיע ואיתו נסגר העט ונכבה הפנס.
ליל מנוחה, קופה מספר 6. כולם ישנים, עכשיו התור שלך...
טקסט שני- משאלת שתיקה
אני בן 15. אני לומד בבית ספר רגיל, בכיתה רגילה. יש לנו בשכבה עוד כיתה רגילה, וגם כיתה אחת "טיפולית".
"כּיתָּה טִיפוּלִית" קוראים לזה. אני חושב שגם אני "טיפולי", ולא מבין למה אני בַּכיתה הַרגילה.
אני פוחד שבעצם הכיתה שלי זה הכיתה הטיפולית והכיתה הטיפולית זה הכיתה הרגילה, ובגלל שאני טיפולי, אני לא יכול לדעת את זה.
אני לא דומה לשאר הילדים בכיתה הטיפולית אבל גם לא לשאר הילדים בכיתה הרגילה. אני לא משמיע קולות מוזרים כמו של חיות, כמו הילדים בכיתה הטיפולית. בעצם אני כן משמיע אותם, אבל רק בבית, ליד אמא. לפעמים גם ברחוב כשיש רעש איום ואני מפחד, אז אני משמיע קולות וזה מרגיע אותי, ואני גם יודע שמרוב רעש איום אף אחד לא שומע את הקולות שלי אז לא אכפת לי. לפעמים אני פוחד שהרעש הוא לא באמת איום ורק בשבילי הוא איום ואז זה אומר שכן שומעים אותי.
אני יודע לדבר טוב בעברית. יש ילדים בכיתה הטיפולית שיודעים להגיד רק כמה מילים. ספיר יודעת להגיד רק "ספיר" ו"זה לא מצחיק".
טלי עושה המון רעש ומנופפת בידיים ורצה כל הזמן. גם השיערות שלה פרועות. אני לא כזה. אני מסודר וחכם.
אני יודע המון דברים על חיות, למשל שיש חיפושית- זבל אחת שעושה כדורים מושלמים מקקי, והיא גם יודעת לנווט בכוכבים.
אבל- אני לא יודע לְהִתְקַשֵּׁר לאנשים, אני לא יודע לבקש מה אני רוצה בתוך הטוסט, אני לא יודע לדבר עם זרים. לפעמים זרים כועסים עלי כשאני לא מדבר, למשל היום בבוקר, באוטובוס, כשנסעתי לבית הספר, ועליתי כמו בכל בוקר והנהג שאל "תל אביב?"
הנהנתי כן עם הראש ואז הוא צעק עלי חזק מאוד ונבהלתי- "למה אתה לא אומר?!"
כעסתי עליו מאוד ואמרתי לעצמי שאם הוא היה מגלה שאני אילם הוא היה מתבייש בעצמו, כי אילמים לא יכולים לדבר וזו לא אשמתם.
אני לא באמת אילם, אבל אם הייתי- הוא היה מתבייש. הלוואי שהייתי אילם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה