שלוש שש שש אפס חמש

  אפשר לנגב את התחת אפשר את הפות, גם, לנגב, עם תואר ראשון אפשר לשבת תחת עץ עם סנפירים במקום רגליים ולזמזם, עם תואר ראשון   אפשר לקרוא ספרים עם תואר ראשון אפשר לצייר ציורים עם תואר ראשון אפשר לישון, עם תואר ראשון.   אפשר לעשות סקס עם תואר ראשון, אפשר להוציא קצבת נכות עם תואר ראשון. אפשר לנגן על פסנתר.   אפשר להוריד זקן, או לגדל זקן לעשות משהו עם הזקן. אפשר לגדל זנב! אפשר לשמוח בתשעה באב! עם תואר ראשון! וווווווווההוווווווווו   אפשר לשתוק עם תואר ראשון אפשר לאמץ כלב. אפשר לטוס לקוטב.   אפשר פשוט לא לעשות כלום עם תואר ראשון.     [אם זה בצורה של שיר, זה לא אומר שזה שיר, זה אולי אומר שאני חושבת במשפטים קצרים, או מקוטעים, או אובססיביים משו, בגלל החזרות.. אבל אולי זה שיר, אולי זה פשוט שיר לא יפה או לא מוצלח. מה אכפת לי מה זה אבל]  

  כואב מאוד, מאתמול, מאז שאזרתי אומץ וצפיתי בסרטון של פונצ'ה. מאז שהיא נפטרה לא היה לי אומץ להביט בתמונות שלה ובטח שלא בסרטון. ברוב הפעמים כשעיני נחתו על תמונה שלה ישר הסתתי את המבט. לא יכולה לשאת את זה. ואתמול, אני לא יודעת, אני לא יודעת למה דווקא אתמול. אני לא יודעת למה דווקא לפני שאתה הגעת. והרי אני כל כך משקיעה, כל כך מנסה... [זה נשמע לי מוזר להשקיע בדבר כזה] לא יודעת איך לקרוא לזה. אני מפחדת שיעזבו אותי בגלל החולשות שלי. אני מפחדת שימאס לך ממני כי אני בוכה הרבה. אני מפחדת שימאס לך ממני כי אנחנו לא שוכבים כבר כמה זמן. אני כל כך רוצה. כל כך רוצה להיות שמחה. להרגיש תשוקה. כל פעם לפני שאנחנו נפגשים אני מכינה את עצמי, אני אומרת לעצמי- אולי הפעם... אולי הפעם לא ארגיש נורא. אולי סוף סוף אהיה שמחה, תהיה לנו פגישה נחמדה, נדבר שיחה טובה, נשתוק שתיקה שאינה מביכה, נאהב מקרוב קרוב... אבל לא. איכשהו זה מתקלקל ואני לא יודעת מי מקלקל את זה [אולי אני אולי שנינו אולי זה לא משנה].   ואני אוהבת אותך. אני מפחדת כל כך. עברת דרך שכבות בוץ עבות שהתקשו והתערמו אחת על השניה במשך שנים. שברת אותן במ...

  השמש כדור אש, והעננים סביבה- חברבורות נמר בשמיים קומפוזיציית המים המעופפים אינה מתחשבת בקו האופק או בזווית ה-90 מעלות שהמפגש של האף שלי איתו יוצר. אדמות חקלאיות מצטופפות בין הכבישים  ["חגורת הבטון של העיר הדוקה, בהחלט הדוקה" אבידן מתנסח יותר טוב ממני] משתעלות פד"ח. מטבען מסוגלות לאכול חרא ואף לצמוח מכך, אבל רק אם הוא אחד אותנטי. בשלוליות המים שהצטברו [לא כי היא אינה צמאה, אלא כי משהו תקוע לה עמוק בגרון] משתקפים כמו במראה הצלולה בתבל אותם עננים פרועים [פרועים בשביל אדם שעומד על האדמה ובוחן אותם מנקודת מבטו, דרך שתי עדשות שמונחות באלגנטיות על האף הזה, שלא כמו אף של כלב- כל שעושה הוא ליצור 90 מעלות עם קו האופק]. משתקפות אותן חברבורות נמר, פזורות כמו יהלומים בשמים, אווריריות, אינסופיות... ואני יושבת בתוך הקופסא המלבנית שאליה מחוברים ארבעה גלגלים. המופע הכתום המרהיב, פעם מימיני ופעם משמאלי- תלוי בתנועת הקופסא, כמו ריקוד ובכל אופן, בעבר השני תמיד מתגלה התמונה השלמה. כחול מלנכולי. עננים כבדים שאינם מצליחים לשאת משקלם תכף ירדו ארצה ויהפכו למראה גם הם ומסביב, באורח פלא, אתריות-...