עצב. לב מתכווץ ובחילה.

 כואב מאוד, מאתמול, מאז שאזרתי אומץ וצפיתי בסרטון של פונצ'ה. מאז

שהיא נפטרה לא היה לי אומץ להביט בתמונות שלה ובטח שלא בסרטון. ברוב הפעמים כשעיני
נחתו על תמונה שלה ישר הסתתי את המבט. לא יכולה לשאת את זה. ואתמול, אני לא יודעת,
אני לא יודעת למה דווקא אתמול. אני לא יודעת למה דווקא לפני שאתה הגעת. והרי אני
כל כך משקיעה, כל כך מנסה... [זה נשמע לי מוזר להשקיע בדבר כזה] לא יודעת איך
לקרוא לזה. אני מפחדת שיעזבו אותי בגלל החולשות שלי. אני מפחדת שימאס לך ממני כי
אני בוכה הרבה. אני מפחדת שימאס לך ממני כי אנחנו לא שוכבים כבר כמה זמן. אני כל
כך רוצה. כל כך רוצה להיות שמחה. להרגיש תשוקה. כל פעם לפני שאנחנו נפגשים אני
מכינה את עצמי, אני אומרת לעצמי- אולי הפעם... אולי הפעם לא ארגיש נורא. אולי סוף
סוף אהיה שמחה, תהיה לנו פגישה נחמדה, נדבר שיחה טובה, נשתוק שתיקה שאינה מביכה,
נאהב מקרוב קרוב... אבל לא. איכשהו זה מתקלקל ואני לא יודעת מי מקלקל את זה [אולי
אני אולי שנינו אולי זה לא משנה].

 

ואני אוהבת אותך. אני מפחדת כל כך. עברת דרך שכבות בוץ עבות שהתקשו
והתערמו אחת על השניה במשך שנים. שברת אותן במרץ, נתקלת בסלעי ענק מפלצתיים, תת
קרקעיים, וגם אותם הפכת לאבן גיר מתפוררת בעזרת אהבתך. ככה עברת דרך שכבות האדמה
היבשה, הסדוקה, למודת קיצים-קשים, והגעת לאיזה מי תהום מתוקים [מלוחים, אולי] שהם
ליבי. הגעת לשם ונחתי, אלוהים כמה נחתי בתוך הידיים שלך. זה נשמע דפוק אבל לפעמים
אני לא מבינה איך זה שאתה כל כך טוב. כלומר, איני רגילה לזה. יש לי את אמא שאוהבת
אותי למרות כל הגחמות, אבל חוץ ממנה אני לא רגילה שאנשים אוהבים אותי ככה ועושים
בשבילי ככה.

 

והנה אני, נדמה לי שלא כנה כל כך. רוב הזמן כן. אבל לפעמים קצת לא.
הנה אני פועלת מתוך הפחד שתלך. מפחדת שנהייתי תלותית, שהתמכרתי אליך, או פיתחתי
איזה פחד מלהשאר עם עצמי, שזה מוזר כי הרבה זמן כבר לא הרגשתי ככה. דווקא בשנים
האחרונות עברתי תהליך הפוך, שמהמקום הזה של לפחד להיות עם עצמי התאהבתי בלהיות
איתי...

 

אני חושבת שזה קשור לעזבונה של פונצ'ה. אני שמה לב שהרבה דברים השתנו
בי מאז. אני מרגישה כאילו פשוט חסר לי חלק מהותי במה שעזר לי להתקיים כאן. אני יודעת
שהתקיימתי גם לפני כן, ואני יודעת שחשתי כאבים עצומים ופחדים עצומים גם כשהיא
הייתה איתי... ובכל זאת, פתאום כשהיא איננה אני כל כך מפחדת להיות כאן במיטה לבדי.
פתאום כשהיא איננה אני מרגישה מאוד דומה לאיך שהרגשתי כשהייתי ילדה. הרבה יותר
מפחיד לדבר עם אנשים, הרבה פחות אוהבת את עצמי. מעולם לא הכיתי את עצמי לפני
שפונצ'ה נפטרה. נכון, פגעתי בעצמי בדרכים אחרות, רבות, יצירתיות יותר ופחות... אבל
במכות האלו אני מרגישה משהו שונה. זה מן מכות כאלו של יאוש, של חוסר אונים, של
'תעבדי כבר, מכונה דפוקה, מכונה מקולקלת'... אני כבר כל כך לא יכולה לשאת את מה
שהולך לי בתוך הראש שלפעמים זה מרגיש כאילו המכה עוזרת לזה קצת להרגע.

 

הרגעים שאני מרגישה הכי טיפשית הם הרגעים האלו שזה נראה כאילו אני
מרמה את עצמי. אני אומרת לעצמי "אסתי לא אסתי לא אל תכי את עצמך" ואני
טומנת את הידיים מתחת לטוסיק או באיזה מקום שלא יוכלו לזוז, ואז אני יושבת ככה
איזה רבע שעה או לא יודעת כמה זמן ואז פתאום היד קופצת וכאילו לא שואלת רשות,
כאילו היא מחכה שאני לא אשים לב, ואז בום בום בום בום דופקת בי כמה טובות כאלו
וחוזרת אל מתחת לטוסיק כאילו לא קרה כלום. זה דפוק בגלל שלפי מה שסיפרו לי כשהייתי
קטנה, המח שולח אותות לאיברים ואז הם עושים מה שעושים, זה אומר שאני בעצם שלחתי את
היד הזאת, אז למה זה יוצא ככה מוזר.

 

באופן כללי קשה לי לשאת, הכל. גם כשאני שמחה וגם כשאני עצובה. כאילו
אין בי מקום. אני תמיד מוצפת. כשאני שמחה אז אני ממש שמחה וכשאני עצובה אז אני ממש
עצובה. כשמשהו "קטן" [אני שמה מרכאות בגלל שלאבד את פונצ'ה זה לא באמת
קטן, אבל נגיד לראות תמונה שלה.. או בלי קשר אליה, כלמני דברים. לעזאזל סוגריים
ארוכים מדי] אז כשמשהו קטן קורה זה פשוט מרסק אותי לרסיסים, כאילו שאני כבר כל כך
מיואשת וחסרת תקווה שפשוט חסר כל פעם המשב רוח הזה שינשוב לא בדיוק בזווית, משהו
קטן שלא מסתדר לי וישר אני כבר בראש שלי בתוך הקבר של עצמי, עושה רשימות [עכשיו היד
קפצה להרביץ ועצרתי אותה בזמן! ווהו! זה היה נראה מבחוץ בטח נורא מטומטם] של מי
אני אזמין להלוויה ומי לא ואחר כך רשימות של אולי למה לא ככ כדאי להתאבד ואחר כך
תקוות שבעצם אין אלוהים ואין חיים אחרי המוות, ושכל החרטה הזה זה סתם ושאין קרמה
ואין תוצאות למעשים ובכלל הלוואי שיבוא חור שחור ויבלע את הכדור הזה, או לפחות
אותי.

 

ככה זה קורה. בתוך דקות. מגרד לי באוזן, חצי שעה אחר כך כותבת מכתב
התאבדות. אין לי סבלנות. סבלנות זה מהמילה סבל כלומר אין לי יכולת לסבול אפילו
משהו קטן לא במקום. אני במצב ככ רגיש, כמו איזה מגדל קלפים שיכול להתרסק בשניה.

ואתה מנסה בכל הכלים שלך ואתה נחמד אלי ואתה משקיע מחשבה ורגש. אתה לא
משתף אותי הרבה ברגשות שלך ואני סקרנית ועצובה על זה. כי לא יכול להיות שאתה לא
מרגיש. אני יודעת שאתה מרגיש אבל תמיד כשאני שואלת אתה אומר "בסדר". לא
יודעת. אולי באמת אתה כל הזמן בסדר, וזהו.

ואני מפחדת כל הזמן שאני מציקה לך, ואני משחקת עם עצמי משחקים של
"מי התקשר יותר" וללא ספק אני זאת שיוצרת קשר באובססיביות, וזה מפחיד
אותי אלוהים איך זה מפחיד אותי, כי זה ככל הנראה בדיוק הדבר שיגרום לך לברוח ממני,
שאני אשתגע, שאהיה תלותית, שאפסיק להיות כנה, שמחה, שאהיה כמו איזו עלוקה שמוצצת
ממך את כל האנרגיות שלך.

 

לא יודעת. אולי אני גם לא כזו גרועה. כלומר אני יודעת שאני לא כזו
גרועה. אבל אני גם יודעת שאני במצב נפשי מאוד מאוד רעוע, ואני לא יודעת איך לצאת
מזה. הנה אני שוכבת כאן במיטה והפלאפון לידי ואני אומרת לעצמי "אסתי אל
תתקשרי לאף אחד. תהיי רגע איתך. תהיי עם הכאב הזה. תשכבי רגע לנוח. תהיי עם זה
רגע, עם מה שמפחיד אותך" ואני עושה את זה וזה נעים, אבל עדיין הלב מכווץ מכאב
והראש מדי פעם נודד למחשבות שמלחיצות אותי.

 

ובסך הכל אני יודעת שגם אם תחליט ללכת זה יהיה בסדר. קודם כל כי אני
אבין למה בנאדם לא יכול לסבול יצור שכמוני [לי אישית קשה לפעמים להיות בסביבת אנשים
מלאי שנאה עצמית וחוסר בטחון] אבל גם בלי קשר לזה. אני יודעת שגם אם יעזבו אותי כל
האנשים שאני אוהבת בעולם, אני כנראה לא אמות מזה. יכול להיות שאני אשתגע, אבל זה
לא קשור, כי גם ככה כבר קיים הבסיס להשתגעות.

ומה זו ההשתגעות הזו בכלל? איך אני מדמיינת אותה? ריחוק מוחלט מעצמי
ככל הנראה... לא יודעת. אני לא יודעת. אני לא יודעת מה כתבתי כאן בכלל.

אני מקווה שאני אחזור לעצמי, או אתפתח הלאה לאיזה מקום פחות דפוק
מעכשיו וגם שונה מפעם. זה נשמע יותר טוב. בגן אנחנו אומרים לילדים כל הזמן להזמין
את השקט. עכשיו המשימה שלי היא להזמין את השקט.