משהו שכתבתי לפני כמה זמן

 השמש כדור אש, והעננים סביבה- חברבורות נמר בשמיים

קומפוזיציית המים המעופפים אינה מתחשבת בקו האופק

או בזווית ה-90 מעלות שהמפגש של האף שלי איתו יוצר.

אדמות חקלאיות מצטופפות בין הכבישים ["חגורת הבטון של העיר הדוקה, בהחלט הדוקה" אבידן מתנסח יותר טוב ממני]

משתעלות פד"ח. מטבען מסוגלות לאכול חרא ואף לצמוח מכך,

אבל רק אם הוא אחד אותנטי.

בשלוליות המים שהצטברו [לא כי היא אינה צמאה, אלא כי משהו תקוע לה עמוק בגרון]

משתקפים כמו במראה הצלולה בתבל אותם עננים פרועים

[פרועים בשביל אדם שעומד על האדמה ובוחן אותם מנקודת מבטו, דרך שתי עדשות שמונחות באלגנטיות על האף הזה, שלא כמו אף של כלב-

כל שעושה הוא ליצור 90 מעלות עם קו האופק].

משתקפות אותן חברבורות נמר, פזורות כמו יהלומים בשמים, אווריריות, אינסופיות...

ואני יושבת בתוך הקופסא המלבנית שאליה מחוברים ארבעה גלגלים.

המופע הכתום המרהיב, פעם מימיני ופעם משמאלי- תלוי בתנועת הקופסא, כמו ריקוד

ובכל אופן, בעבר השני תמיד מתגלה התמונה השלמה.

כחול מלנכולי. עננים כבדים שאינם מצליחים לשאת משקלם

תכף ירדו ארצה ויהפכו למראה גם הם

ומסביב, באורח פלא, אתריות-בראשיתית זעירה כגרגר

עודנה מנסה לשלוף יד או רגל מתוך הביצה הטובענית הזו.

נציג עדין אך רענן ומלא חיים [כמה זה בכוח סוס?]

ערוץ תקשורת בין העצם בגרון אל הנמר העליון.