שלוש שש שש אפס חמש

  תגידו רוחנית מיסטיקנית בעלת דמיון פורה מצידי פאגאנית   תגידו שונאת אדם אוהבת בע"ח   תגידו מכשפה קוסמת   אפילו אוטיסטית   אבל... סכיזוטיפלית מסוג B?         מרגישה את הרעד בגוף אחת לכמה זמן ועדיין הנשימות לא לגמרי הסתדרו פעם בכמה ימים, "משום מקום" באות הנשימות הקטנות, ההיסטריות האלו מהירות מדי, לא מסיימת אחת וכבר השנייה מגיעה, עכבריות, מבוהלות כאלו כמו שילדים בוכים, רק בלי הבכי   סופרת את הימים מתרגשת, מפחדת, מקיאה כמו בגיל 16 עוצמת עיניים ונכנסת לטריפ פסיכודלי לגמרי   איתי אומר שזה בגלל האווירה הזו של סוף, שאני חצי רגל בחוץ אולי בגלל זה אני מרגישה שהכוחות שלי דעכו ואולי זה לא בגלל זה ואולי הם בכלל לא דעכו   אולי אני פשוט צריכה לישון שבוע ולהיות יותר איתי.

  רציתי לכתוב אבל קפאו לי האצבעות והתפזר לי הריכוז.   רציתי לכתוב על אתמול, על זה שאיכשהו היקום גילגל אותי אל מעגל נשים. אני לא יודעת למה [אולי קצת] המילים 'מעגל נשים'  עושות לי תחושה לא משהו... תחושת הירתעות. נכון שיש כל מני דברים כאלו שמורידים לי את החשק להיות אישה [שמלות מיני צמודות, למשל, וזה שאם אגדל זקן בן זוגי לא ירצה לשכב איתי, וזה שהאישה מדממת מהכוס כל חודש ויש לה שני גושי שומן במקום שלבנים יש סתם פטמות, ועוד הרבה דברים שאפשר לראות בשערים של מגזינים או סתם ברחוב (סוגריים בתוך סוגריים: למה היו שורקים לי ברחוב כבר בגיל 9???)]   ובכל מקרה, אני לא באה עכשיו להתפמנסט [להיות פמינסטית], זה לא העניין, אני חושבת שההירתעות שלי מנשיות התחילה הרבה לפני שבכלל הייתי מודעת לכל הדברים האלו. אני זוכרת את עצמי בגילאים צעירים מאוד [מתחת לגיל 7, לצורך העניין] מסתכלת על השדיים של אימי ומרגישה תחושת גועל. מרגישה שאני לא רוצה כאלו. גם המילה שדיים עצמה מעלה בי תחושת גועל, איך שהיא נראית ונשמעת.   אני מרגישה שיש הבדל מסויים בשבילי בין 'נקבי' לבין 'נשי'. כלומר- יש את האנרגיות הנ...

  אפשר לחשוב שאני צועקת כי "צריך". אני לא צועקת כי צריך. אני צועקת כי אני עצבנית. אני צועקת כי הצעקה נפלטת מתוכי, בדרך כלל בלי לשאול רשות אפילו.   שוב הרצון הזה להכות את עצמי. להרוג את עצמי. שוב אני לא מוצאת את עצמי. תקועה בתוך הקופסא הזאת שנקראת החדר שלי. בחוץ הטלוויזיה עובדת ברוב שעות היום. אני מרגישה שכשהיא דלוקה היא שואבת ממני אנרגיות. אולי זה בתוך המוח שלי. זה לא אכפת לי בכלל אם זה בתוך המוח שלי, כי גם אם זה בתוך המוח שלי, זה עדיין קורה, ולא אכפת לי בתוך פאקינג מה זה. אני מתחבאת ממנה. אני אוכלת בחדר למרות שאני מאוד לא אוהבת את זה. אני ישנה עם דלת סגורה ועירה עם דלת סגורה למרות שאני קלסטרופובית. כנראה שאני יותר רעש-פובית מאשר קלסטרופובית. אבל זה לא רק הרעש. אני מרגישה. אני מרגישה את האנרגיות האלו כשהטלוויזיה דלוקה. זה לגמרי משנה משהו באוויר וזה לא טוב לי, השינוי הזה. יש גם ריח נורא ואיום של גופות שאמא שלי שמה בסירים במטבח. אולי בכל זאת אאלץ לעזוב את המקום הזה.   אני זורקת דברים. אני מקווה לזרוק אותם מהר, מהר לפני שאתחרט. מהר כדי שלא אזכור מה זה היה, מה "פספסתי"....