"בסדר בסדר לא צריך לצעוק"

 אפשר לחשוב שאני צועקת כי "צריך". אני לא צועקת כי צריך. אני צועקת כי אני עצבנית. אני צועקת כי הצעקה נפלטת מתוכי,בדרך כלל בלי לשאול רשות אפילו.

 

שוב הרצון הזה להכות את עצמי. להרוג את עצמי. שוב אני לא מוצאת את עצמי. תקועה בתוך הקופסא הזאת שנקראת החדר שלי. בחוץ הטלוויזיה עובדת ברוב שעות היום. אני מרגישה שכשהיא דלוקה היא שואבת ממני אנרגיות. אולי זה בתוך המוח שלי. זה לא אכפת לי בכלל אם זה בתוך המוח שלי, כי גם אם זה בתוך המוח שלי, זה עדיין קורה, ולא אכפת לי בתוך פאקינג מה זה.

אני מתחבאת ממנה. אני אוכלת בחדר למרות שאני מאוד לא אוהבת את זה. אני ישנה עם דלת סגורה ועירה עם דלת סגורה למרות שאני קלסטרופובית. כנראה שאני יותר רעש-פובית מאשר קלסטרופובית. אבל זה לא רק הרעש. אני מרגישה. אני מרגישה את האנרגיות האלו כשהטלוויזיה דלוקה. זה לגמרי משנה משהו באוויר וזה לא טוב לי, השינוי הזה.

יש גם ריח נורא ואיום של גופות שאמא שלי שמה בסירים במטבח. אולי בכל זאת אאלץ לעזוב את המקום הזה.

 

אני זורקת דברים. אני מקווה לזרוק אותם מהר, מהר לפני שאתחרט. מהר כדי שלא אזכור מה זה היה, מה "פספסתי". החדר מתרוקן. אני מרגישה הקלה. אני יכולה להעביר ימים שלמים כאלו, שאני לא באמת עושה בהם כלום, פשוט מסדרת את החדר, אבל לא באמת סדר, סתם- מדביקה דברים עם סלוטייפ על הארון, תולה איזה תמונה על הקיר, קושרת איזה נוצה על חוט. סתם. ובסוף היום אני מרגישה הקלה גדולה. כל פעם אחרי סשן כזה החדר לא באמת נהיה יותר מסודר. אולי טיפה. אבל החוויה... כנראה שברחתי לשם כי לא היה לי את הבאנג לברוח אליו.

תמיד כשאני עושה משהו כזה אז אנשים נכנסים לחדר ואומרים "וואו! איזה שונה כאן... מה עשית?" וזה מעניין כי בדרך כלל השינויים הם לא נראים לעין, בדרך כלל הם קורים בתוך הארונות וכאלו, אבל התזוזה של האנרגיות, החידוש, הריענון הזה...להוציא נעל שהייתה מונחת בארון 5 שנים, לנעול אותה ולהחזיר בצורה אחרת. אנשים מבחינים בשינוי אז אולי בכל זאת יש משמעות לתהליך הזה.

 

החודש הוא ינואר עכשיו. אני עדיין מתקשה לשמוח בשמחת אחרים ומתרככת כשזה מגיע לקנאה. אני מומחית בלקנא. אני זוכרת שפעם הרגשות שלי כלפי אנשים היו דומים מעט לרגשות כלפי חפצים, במובן הזה של הרכושנות כלפיהם. אם חברים היו נפגשים בלעדיי זה היה אסון נורא, במיוחד אם אני הכרתי לו אותה ולה אותו ולהם אותם וכו... היה לי פחד כזה שכל החברים שלי יעזבו אותי ויקימו "חבורה חדשה" נטולת אסתי. מה זה הפחד הזה?

כשהפסקתי לפחד מזה זה באמת קרה, אבל זה הרבה פחות מטריד אותי. לפעמים אני נתקפת ברגשות כאלו כמו בעבר, ומרגישה שאני לא חלק... אבל זה בסדר. עכשיו זה בסדר. אני לא חלק. זה ידוע וזה בסדר.

 

אני מפחדת לגלות איזו אסתי אהיה כשפתאום יהיה לי מלא זמן פנוי. אני מפחדת לגלות שכל הסיפורים שלי לגבי "אין לי זמן לראות חברים" זה המצאה, ובעצם אני בוחרת בזה, אני בוחרת בבדידות הזו. אני מפחדת אבל זה גם יהיה מעניין ומרגש. כך או כך אני מחכה לזה.

היום זה מן יום כזה שידעתי שאני רוצה להיות עם עצמי. באופן כללי זו תקופה שאני מאוד חסרה לי. [ובכל זאת קינאתי במי שהוציא את האף שלו מהבית היום]. לא עשיתי את המשימות שהייתי צריכה לעשות. בכיתי, אבל מעט. דפקתי את הראש בקיר 3 פעמים ואת היד בשולחן פעם אחת.

אלוהים בבקשה תעשה שהקיץ יגיע מהר. אלוהים בבקשה, או שתקח אותי מכאן או שתעזור לי לצאת מהלופ. תעשה בבקשה שהצלילים יהיו יותר נסבלים עבורי. שאם כבר אני מלאה ברעל לפחות לא אפזר אותו סביב.

 

הפוסטים מתערמים להם בטיוטות. אני מתביישת בהם. מרגישה טיפשה. זה היה אמור להיות יום כזה שאוהב את עצמי בו ואעשה מה שנעים לי. ולא עשיתי מה שנעים לי. כלומר, ניסיתי, אבל כלום לא היה לי נעים.