רציתי לכתוב אבל קפאו לי האצבעות והתפזר לי הריכוז.

 

רציתי לכתוב על אתמול, על זה שאיכשהו היקום גילגל אותי אל מעגל נשים. אני לא יודעת למה [אולי קצת] המילים 'מעגל נשים' 

עושות לי תחושה לא משהו... תחושת הירתעות.

נכון שיש כל מני דברים כאלו שמורידים לי את החשק להיות אישה [שמלות מיני צמודות, למשל, וזה שאם אגדל זקן בן זוגי לא ירצה לשכב איתי,

וזה שהאישה מדממת מהכוס כל חודש ויש לה שני גושי שומן במקום שלבנים יש סתם פטמות, ועוד הרבה דברים שאפשר לראות בשערים

של מגזינים או סתם ברחוב (סוגריים בתוך סוגריים: למה היו שורקים לי ברחוב כבר בגיל 9???)]

 

ובכל מקרה, אני לא באה עכשיו להתפמנסט [להיות פמינסטית], זה לא העניין, אני חושבת שההירתעות שלי מנשיות התחילה הרבה לפני

שבכלל הייתי מודעת לכל הדברים האלו. אני זוכרת את עצמי בגילאים צעירים מאוד [מתחת לגיל 7, לצורך העניין] מסתכלת על השדיים

של אימי ומרגישה תחושת גועל. מרגישה שאני לא רוצה כאלו. גם המילה שדיים עצמה מעלה בי תחושת גועל, איך שהיא נראית ונשמעת.

 

אני מרגישה שיש הבדל מסויים בשבילי בין 'נקבי' לבין 'נשי'. כלומר- יש את האנרגיות הנקביות והזכריות שקיימות בכל אחד ואחת.

בי יש משניהם, לפעמים יותר מזה ולפעמים מזה. העניין הוא שאני מרגישה הרבה יותר ילדה מאשר אישה. שם העניין.

גם המילה 'אישה' עושה לי את אותה תחושה כמו המילה 'שדיים', תחושת אנטיפתיה.

 

לא אכפת לי ואפילו נחמד לי להיות ילדה. אני לא מרגישה שאני מעדיפה להיות ילד. ילדה זה נחמד לי ונעים לי ומתאים לי.

אבל אישה???

יצא לי גרעפס. כנראה לא סתם.

 

במעגל אתמול היה איזשהו 'תרגיל' [אני קוראת לזה תרגיל כי ככה זה הרגיש. כמו תרגיל. לא כמו חוויה מרפאת או משהו נעים.

אולי משהו מלמד. בעיקר מאתגר ולא פשוט. גם מרפא, אבל פחות] שהיה לי קשה במיוחד. זה כבר לא קשור לנשיות-גבריות, זה קשור לעיניים.

הייתי צריכה [מה זה צריכה, בחרתי בזה, מסיבות כאלו ואחרות ~קיא~] להסתכל בעיניים של נשים, שאת חלקן כבר פגשתי בעבר ואת חלקן לא,

ולשיר להן. הן לי ואני להן. גם להסתכל בעיניים.

בשבילי להסתכל בעיניים זה הדבר הכי קשה. 90 אחוז מהפעמים שאני מסתכלת לאנשים בעיניים זה לא ממקום טבעי, זה ממקום של להכריח את עצמי,

כי צריך, כי ככה זה מכבד, כי ככה אנשים יודעים שאני מקשיבה להם, כדי שלא יחשבו שאני מתביישת או שאני לא איתם]

[*ואפרופו בושה, גם כשאין ממה, למה היא עדיין שם?]

אז הסתכלתי לנשים האלו בעיניים באומץ רב ושרתי להן והשתדלתי לרפא ולאהוב כמה שיכולתי, וגם להתרפא. אבל זה לא כל הזמן היה נעים.

רוב הזמן זה היה לא נעים. כן מעניין.

שמתי לב שאנשים נראים מאוד מאוד שונה לפני שמסתכלים להם עמוק בעיניים ואחרי. יש נשים שכבר פגשתי הרבה פעמים ואפילו עבדתי

איתן בצוות שנה או שנתיים, ופתאום נראו לי פשוט אחרות לגמרי.

יכולתי פתאום לראות אותן באמת, את המקום בהן שמתבייש, שנבוך, שמבקש ריפוי, שמבקש לרפא. שיש לו את היכולת להתרפא ולרפא.

מקום מאוד אנושי ועדין, שברירי כמו קליפת ביצה בחלק מהמקרים.

נזכרתי בוידאו ארט של רותי סלע אז, עם האישה שלא יכלה להסתכל בעיניים ואז עשו לה ניתוח והיא יכלה להסתכל רק בעיניים.

זה היה וידאו ארט מצויין בעיני. אני זוכרת שהתווכחתי עם המורה לאמנות בתיכון כשהיא טענה שזו יצירה פמיניסטית.

אמרתי לה שאין סיכוי וחיפשתי את היוצרת בגוגל ונפגשתי איתה בבית קפה אבל בכלל קנינו ביסלי בצל ואכלנו אותו בתוך הבית קפה.

היא אמרה שזו לא יצירה פמיניסטית. שמחתי והרגשתי גאווה. לא הסכמתי ללמוד לבגרות שלי באמנות דברים שהם פרשנויות רחוקות מהמציאות.

היא נתנה לי דיסק עם היצירות שלה וצפיתי בהן ואהבתי אותן. מסקרן אותי פתאום מה איתה.

 

השעון רץ. האוטובוס תכף עוזב. הפיפי שלי נדחס חזרה לתוך הגוף כי אני יושבת על הקצה של הכסא כדי שלא יצא. אני זזה קדימה ואחורה

מרוב פיפי וזה קצת נראה [וגם קצת מרגיש] כאילו אני מאוננת. אבל אני לא. אני הולכת לעשות פיפי ולתפוס את האוטובוס.

 

יום שלישי שמח לכולם