שלוש שש שש אפס חמש

  הכאבים האלו. אני מכירה אותם. אני זוכרת הם מגיעים כשאני עושה משהו שאני לא רוצה לעשות תדמיינו חתול מכווץ כמו אקורדיון וכל הפרווה שלו סומרת מחושמלת והעיניים שלו פעורות ככה מזתומרת לא רוצה אני בחרתי בזה. אני עדיין בוחרת בזה מזוכיזם? טיפשות? נסתרות דרכי השם?  ואולי זה רק תסכול של הרגע כי חזרתי בקצב אחר ושוב אני התינוק הזה על ההליכון בחדר כושר ככ מנותק ככ מחובר, כלומר מתנתק. מתנתק מרגע לרגע כל פעם כשההליכון נהיה מהיר יותר ואני נופלת ודופקת את הסנטר בריצפה שוב ושוב ושוב  ושוב   אולי בגלל זה צמח לי זקן.

  חזרתי.. רוצה מאוד לכתוב אבל לא פשוט לתמצת את כל התמונות האלו והריחות וההתרגשות והפחדים... לתמצת לכדי משפטים..... הכל דיסה צבעונית במח שלי אבל התגעגעתי לכאן, לדף אינטרנט הזה שאיכשהו מרגיש כמו חדר קטן בתוך החדר שלי, שאני יכולה לדרוך שם פעם בחודש ולהשאיר סימן קטן.. איפה שלא אהיה......   מנטרות מתנגנות בראש בחוץ הכל נראה מסודר מדי ובפנים הכל מבולגן       למה נסעתי? מה השתנה אחרי שחזרתי, בי, אם בכלל? איזה יום היום?   אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אולי אני אתחיל מלקנות יומן       19:04. עריכה-   עשיתי היום את רוב הדברים שתכננתי. [לסדר את החדר ולשתות שייק, את הקטע של לקנות יומן אמרתי לעצמי שאפשר לדחות למחר] הורדתי מהקיר את הקנבס בהתהוות הזה שתלוי שם כבר מגיל 16 בערך, ספוג באנרגיות, בסיוטים ופחדים של שנים. כבד ונוטה הצידה. הורדתי אותו ואז ראיתי שכתוב על הצד שלו " -פונצ'ה- אבא אמא סבתא סבא דוד דודה " והכל היה ברור מדי ועצוב מדי כשראיתי את זה, ונזכרתי איך נפתח היומן הראשון שכתבתי אי פעם... איך לא השתניתי...  והתמונה של פונצ'ה יחד עם הקולר שלה,...