חזרה מהודו...
חזרתי..
רוצה מאוד לכתוב אבל לא פשוט לתמצת את כל התמונות האלו והריחות וההתרגשות והפחדים... לתמצת לכדי משפטים.....
הכל דיסה צבעונית במח שלי
אבל התגעגעתי לכאן, לדף אינטרנט הזה שאיכשהו מרגיש כמו חדר קטן בתוך החדר שלי, שאני יכולה לדרוך שם פעם בחודש ולהשאיר סימן קטן..
איפה שלא אהיה......
מנטרות מתנגנות בראש
בחוץ הכל נראה מסודר מדי ובפנים הכל מבולגן
למה נסעתי?
מה השתנה אחרי שחזרתי, בי, אם בכלל?
איזה יום היום?
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אולי אני אתחיל מלקנות יומן
19:04. עריכה-
עשיתי היום את רוב הדברים שתכננתי. [לסדר את החדר ולשתות שייק, את הקטע של לקנות יומן אמרתי לעצמי שאפשר לדחות למחר]
הורדתי מהקיר את הקנבס בהתהוות הזה שתלוי שם כבר מגיל 16 בערך, ספוג באנרגיות, בסיוטים ופחדים של שנים. כבד ונוטה הצידה.
הורדתי אותו ואז ראיתי שכתוב על הצד שלו " -פונצ'ה- אבא אמא סבתא סבא דוד דודה "
והכל היה ברור מדי ועצוב מדי כשראיתי את זה, ונזכרתי איך נפתח היומן הראשון שכתבתי אי פעם... איך לא השתניתי...
והתמונה של פונצ'ה יחד עם הקולר שלה, שמוכיח לי שזה באמת היה, שזה לא אגדה...
היו כמה סיבות לכך שהחלטתי לטוס להודו, אחת מהן, עליה אני יכולה לחשוב רק בדיעבד, הייתה שהכל היה משוגע מדי.
אני חושבת שרציתי לנתק את עצמי מהיום יום של החיים שלי באופן מוחלט, אולי אפילו לשכוח קצת [מצחיק מאוד]...
קיוויתי באיזשהו מקום לחזור לכאן ולגלות שהסיוט הזה לא באמת קרה.. כמה תמימה וילדותית אני יכולה להיות.....
חזרתי לכאן והכל נראה לי מעוות, והכי מעוות היה שפונצ'ה לא חיכתה לי כאן......
אני לא יודעת למה ככה קרה, אבל זה היה ממש כמו לגלות מחדש שהיא נפטרה.. מן ניפוץ של תקווה אחרונה.....
[הסיבה שהייתה לי יותר ברורה לגבי הטיסה הזו- רציתי טיול עם חברות, כי הרגשתי שאנחנו נהיות גדולות מדי וכל אחת הולכת לכיוון שלה,
כל אחת טובעת באהבה שלה, בחלומות ובהגיגים שלה... וחברות זה דבר חשוב מאוד מאוד].....
כל החדר שלי נראה לי הפוך ושונה מאוד ממה שהשארתי אותו [מה שלא היה נכון], וגם האנשים הקרובים אלי נראו לי משונים.
מאז איכשהו דברים התחילו להתיישב לאט לאט. עבר כבר שבוע שאת רובו העברתי בשינה ומשני תודעה אחרים, לריכוך הנחיתה.
איכשהו הייתה לי הרגשה שבלאגן כזה גדול יכול להסתדר רק עם עוד בלאגן ענק שיאזן אותו.
עכשיו אני יושבת כאן בחדר ויש לי עוד שבוע עד שמתחילים הלימודים והעבודה.
הקנבס המפלצתי הזה על הריצפה ואין לי מושג איפה לקבור אותו, מה לעשות איתו, אולי פשוט לתקוע בו סכין ודי...
27/10, 23:59, עריכה נוספת-
עבר שבוע נוסף. התחלתי ללמוד ולעבוד. הקצב של המחשבות מהיר, והתוכן שלהן סמיך, גושי, מגורען
לא התגעגעתי בכלל אל המירוץ. לא מוצא חן בעיני.
אעבור את השבוע הזה שהוא בטח יהיה קצת עקום ואז אסתנכרן... אלמד פחות או יותר איך עלי להעביר את השנה הזו...
כן התגעגעתי ללכתוב ולקרוא.
הקנבס שכתבתי עליו בעריכה הקודמת קיבל כמה משיכות מכחול חדשות, כשאסיים אעלה לכאן את 'הנזק'..
אני כותבת נטו כי מבולגן לי, עייפה מכדי לכתוב את מה שבאמת רוצה. כל הזמן זה ככה. כל הזמן אותו דבר.
וזה לא ישאר ככה.
לא עוד ריצות. לא עוד עישון אובססיבי. לא עוד פיצוי בעזרת אוכל. וגם אם זה לא באותה סירה כל אלו זה בכלל לא אכפת לי.
וזו לא מלחמה
אם כי ב3 בלילה זה עלול להרגיש כמו
נכון, אתה נבון כשאתה אומר לי שזה עניין של שינוי גישה. שככה כמו שאני באה זה מתכון לאסון.
וזה מזכיר לי את מה שאורי אמר בהרצאה, שכל עוד אנחנו רוצים להשתנות או לשנות משהו בעצמינו אז אנחנו תקועים במצב הזה של "רוצים להשתנות".. ולא משתנים... שינוי בגישה שינוי בגישה שינוי באנג אישה
מח נמס
לילה טוב
תגובות
הוסף רשומת תגובה