שלוש שש שש אפס חמש

  התקשרתי לאמא כדי לשאול איזה כדור לבלוע. כשניתקתי את השיחה, זה כבר פחות כאב. שאגתי על אבא כמו אריה, כמו המלך של ארץ יצורי הפרא. טרקתי את הדלת כשאני על ארבע, כמו כלב. נועלת אותה ומסובבת את המפתח עוד ועוד, כאילו שזה יעזור לדלת להסגר חזק יותר. 2 שאגות וזהו, אבל הכי חזקות ששאגתי מימי, נדמה לי. אחרי שסיימתי לשאוג נבהלתי נורא שיבואו לכאן משטרה כמו הסיפור הזה שקראתי באינטרנט לא מזמן. התיישבתי על הרצפה ונשמתי מהר, נשימות קטנות, כמו של עכבר שניצל הרגע מנחש שרצה לטרוף אותו.  בלעתי קלונקס [כשהידיים רועדות כך שאני מתקשה לפתוח את האריזה, אני יודעת שזה באמת זמן לקלונקס] התקלחתי...הרגעתי נשימות... השיערות שעל הראש רטובות וזה מרגיע את השכל הרותח והקודח... כל הראש בסלט גמור. כל השנה הזאת הפלאשבקים לא עוזבים, כל הזמן פלאשבקים של דברים שחשבתי שכבר שכחתי... אותיות ותמונות ואין לי שינה. בבקשה אלוהים. תעצור את זה. רק תעצור את זה לרגע שאוכל לנשום ולהסתכל מסביבי, לנסות לקלוט את התמונה.       ואז פתאום הבנתי את איתי אירמאי. כלומר, יש מצב שלא הבנתי אותו, אבל פתאום [באותו הרגע הספציפי] ש...

  ידעתי שאחרי 3 שנים של ישיבה על התחת זה יתפוצץ. 3 השנים האלו שהצמיחו לי זנב [ואולי זה גם היה קצת משאלה שלי, הזנב הזה] בכל אופן- אתמול היה השיעור האחרון לשנה זו, והגוף שלי הגיב בהתאם למאורע החגיגי... עכשיו הזנב שלי כמעט ואיננו. חיטאתי וחבשתי ועכשיו זה תקופת החלמה.   הכל מרגש. הכל מלחיץ. הכל הרבה. הקיץ עושה את שלו. עדיין קשה לכתוב אבל לאט לאט, אולי עכשיו כשאין זנב... המפגשים עם העולם, עם האנשים והאלוהים- נהיים מרגשים במיוחד.- כנראה זה קשור לזה שהכל הרבה... אני לא יודעת, זה הקיץ הזה, הוא תמיד מביא איתו את זה. כ"כ חם שהמח בשביתה, וסוף סוף [באופן די "כפוי"- ע"י היקום] האינטואיציה מקבלת קצת יותר מקום אין לי מילים לתאר כמה שהכל התעצם. כשאני הולכת ביער הכל נראה כל כך יפה, מעניין. הכל נושם. אני עולה אל המצפה ומסתכלת מלמעלה על הישוב הקטן הזה- הוא נראה כמו גלידת שמנת- תותים שבולעת את עצמה... אני שוכבת שם על האבנים, אני וגיא סודאי, וברקע קולות של יריות...   לא יודעת. ת"א ממש מסריחה ורועשת אז אני שרה ברחוב ועושה קולות שמרגיעים אותי כי במילא יש כ"כ הרבה רעש שאף אחד אחר...