עדכונים בתפזורת מהימים האחרונים+ המפגש שלי עם האנתרופוסופיה
התקשרתי לאמא כדי לשאול איזה כדור לבלוע. כשניתקתי את השיחה, זה כבר פחות כאב.
שאגתי על אבא כמו אריה, כמו המלך של ארץ יצורי הפרא. טרקתי את הדלת כשאני על ארבע, כמו כלב. נועלת אותה ומסובבת את המפתח עוד ועוד, כאילו שזה יעזור לדלת להסגר חזק יותר.
2 שאגות וזהו, אבל הכי חזקות ששאגתי מימי, נדמה לי.
אחרי שסיימתי לשאוג נבהלתי נורא שיבואו לכאן משטרה כמו הסיפור הזה שקראתי באינטרנט לא מזמן. התיישבתי על הרצפה ונשמתי מהר, נשימות קטנות, כמו של עכבר שניצל הרגע מנחש שרצה לטרוף אותו. בלעתי קלונקס [כשהידיים רועדות כך שאני מתקשה לפתוח את האריזה, אני יודעת שזה באמת זמן לקלונקס]
התקלחתי...הרגעתי נשימות...
השיערות שעל הראש רטובות וזה מרגיע את השכל הרותח והקודח...
כל הראש בסלט גמור. כל השנה הזאת הפלאשבקים לא עוזבים, כל הזמן פלאשבקים של דברים שחשבתי שכבר שכחתי...
אותיות ותמונות ואין לי שינה.
בבקשה אלוהים. תעצור את זה. רק תעצור את זה לרגע שאוכל לנשום ולהסתכל מסביבי, לנסות לקלוט את התמונה.
ואז פתאום הבנתי את איתי אירמאי.
כלומר, יש מצב שלא הבנתי אותו, אבל פתאום [באותו הרגע הספציפי] שמתי לב שאני הולכת כמוהו.
אז, בזמנו, אמרתי לעצמי שאין מצב שבנאדם ישים לב אשכרה לכל צעד וצעד שהוא עושה [זה כמו עם המרבה רגליים, כפרה על המרבה רגליים הזה שמתאים לכל כך הרבה סיטואציות].
לא יודעת, אז זה נראה לי כמעט לא הגיוני, לשים לב לכל צעד וצעד. [כי הרוח פועלת בחומר, מפעילה את החומר, אני מדברת על אינטואציה ולא על "ערות רגילה"]
אולי הצעדים ככ כבדים אז זה מפריע לעלות למישור האינטואיציה. כל פעם אני מרימה את הרגל [פעם ימין, פעם שמאל, לפי תור] ואז הן מתרסקות לרצפה.
אני מניחה שזה עדיין מצב יותר טוב מלגרור רגליים.
פשוט חשבתי על זה שכשכל צעד בא בקושי ולא בקלות, אז יש התעכבות עליו. [כמובן שיש עוד מליון דברים אחרים שיכולים לגרום לאדם לצעוד כך, לא יודעת. זו התהיה שעלתה לי, אז כשהרגשתי שכל רגל היא כמו משקולת.]
זה נכון. אנחנו [האנושות] נהיים הרבה יותר ערים לרעלים. אף פעם לא הייתי בנאדם שסובל מאלרגיות או מתפנק רק על מזון טרי.
השנה היו לי כמה וכמה תופעות של אלרגיה. אני לא מסוגלת לאכול מזון שהוא לא בשיא הטריות [פעם יכולתי בכיף לאכול את אותו סיר אורז 4 ימים]...
ולפני כמה ימים כשהתקלחתי, התחלתי להתעטש במקלחת כי הרחתי איזשהו חומר לא טוב שנמצא בתוך המים.
אני שומעת גם מחברים על תופעות דומות, כל אחד בדרכו שלו, לא מסוגל לקבל יותר רעלים לתוכו...
והנה שוב אני בימים שאני כל כך רוצה לכתוב, אבל זה שוב כל כך קשה, אז במקום לכתוב בבלוג את מה שעובר עלי אני מפרסמת כאן את שיעורי הבית שלי. ביקשו ממני לכתוב על המפגש שלי עם האנתרופוסופיה וכרגיל אני לא יודעת אם זה ראוי להגשה, אז אני שמה את זה כאן, לא יודעת, אולי מישהו יגיב, יגיד שזה קריא.....
בכל אופן- הנה מה שכתבתי-
המפגש שלי עם האנתרופוסופיה
המפגש שלי עם האנתרופוסופיה היה נקודת מפנה משמעותית בחיי. זה היה אחרי שסיימתי את לימודי התיכון. הפטור מצה"ל כבר היה בידי מזמן. ידעתי לאן אני לא רוצה ללכת אבל לא ידעתי לאן אני כן רוצה. ניסיתי להשתלב בשירות לאומי בכלבייה בת"א וקרסתי תחת העומס הפיזי והרגשי שבעבודה. עזבתי אחרי שבוע, וניסיתי להשתלב שוב- במקום חדש, באיזה משרד. שרדתי שם יום אחד בלבד ועזבתי. הרגשתי שלא אצליח להשתלב כנראה בשום מקום. נכנסתי לתקופה של דיכאון [שלא היה חדש לי]. במשך חודש או חודשיים ביליתי באותה פיג'מה בלויה, בלי לצאת מהמיטה. נכנסתי [שוב] למעגל של הרס עצמי. לא אכלתי טוב והשתמשתי הרבה בסמים. העמסתי על גופי בכדורים פסיכיאטריים שונים והמצב רק התדרדר, עד שאמא שלי לא עמדה בזה- והיא "תפסה אותי באוזניים" ואמרה: "תנסי רק עוד מקום אחד. תנסי את הגן ההוא שהמליצו לך עליו, האנתרופוסופי", ואני בכיתי וצעקתי כמו תינוק שאני לא יוצאת מהבית לשום מקום. השיער שלי היה צבוע בכל צבעי הקשת באותם ימים, ונראיתי כמו בת נוער מרדנית ואבודה טיפוסית.
באותו הערב הגיעה אלינו הביתה אחותי הגדולה- זה זכור לי כמו חלום מעומעם. אני הייתי לגמרי בחוסר תפקוד, בחוסר יכולת להתנגד, כאילו משהו מבחוץ מרפה לי את הגוף, ופשוט אומר לי "תהיי שם, אל תתנגדי". אחותי צבעה את שיערות ראשי בצבע הגיוני וטבעי, ולמחרת בבוקר אמא "סחבה" אותי אל הגן האנתרופוסופי.
כשאני נזכרת בזה זה נראה לי פשוט כמו מראה מגוחך מהסרטים. אני בכיתי כל הדרך, כמו ילד קטן ועקשן, בעטתי באבנים וכעסתי. קיללתי את אמא שלי ואת עצמי ואת החיים. זאת הייתה דרך ארוכה, וזה היה יום חם מאוד. הגן היה במושב מחוץ לישוב שאנחנו גרות, והחלטנו ללכת ברגל דרך השדות. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכות, אבל המשכנו ללכת לפחות שעה שלמה בשדה צהוב של חיטה כשהשמש קודחת מעל הראש והנוף לא משתנה. בסוף אותו "שביל- מוות" חיכה הגן האנתרופוסופי.
אמא שלי פתחה את השער וצעקה "שלום ילדים!". היא אישה מאוד חמה וקולנית, ואני רציתי לקבור את עצמי. תמיד גם חשבתי שאני שונאת ילדים. אמא שלי נכנסה לתוך הגן והחליפה כמה מילים עם הגננת המובילה. אני ישבתי בחוץ עם גבות זעופות והבטתי בילדים.
לפתע ניגשה אלי ילדה קטנה, שחומה וצנומה, מן גרסה נקבית של מוגלי- והגישה לי פרח. העלתי חיוך מאולץ על שפתי ואמרתי "תודה". החזקתי את הפרח והבטתי בו, ונתתי לה בחזרה. היא חייכה, ושוב נתנה לי אותו. חשבתי לעצמי "כמה מוזרים הם ילדים" והגשתי לה את הפרח בחזרה, שוב. הקטנה הזו לא ויתרה, וככל שעבר הזמן היא נראתה משועשעת יותר ויותר מ"להתמסר" איתי בפרח הזה. העברנו אותו כך מיד ליד במשך דקות אחדות בלי לדבר, והיא הייתה שמחה. זה לא הכעיס אותה שהתקשיתי לקבל את המתנה שלה- היא רק המשיכה, בשקט ובנועם עם חיוך רך, לתת לי את הפרח הזה...
כל הסיטואציה החלומית הזו נקטעה כשילד אחד התכוון לדרוך על חיפושית, ומיס. מוגלי זינקה לעברו ועצרה בעדו. היא צעקה עליו ואז אמא שלי והגננת יצאו החוצה. אמא שלי תמיד לקחה אותי לכל מקום כי קשה לי לתקשר, אז היא דיברה במקומי. עשינו הכרות, אני והגננת רינת, וקבענו שבשנה הבאה, לאחר הקיץ, אשתלב בגן שלהם כבת שירות.
אני זוכרת את היום הראשון בגן. הגעתי מפוחדת. לא היה לי שמץ של מושג מה זה היצור המשונה הזה שנקרא ילד. אני בעצמי הייתי ילד ושנאתי את הילד שבי. [גיל 18.7]. נכנסתי לגן ועוד לפני שהספקתי להתבלבל או לפחד הרגשתי יד חמימה תופסת את ידי. הבטתי מטה וראיתי ילדה קטנה אוחזת בידי. היא הייתה בהירה ורכה כמו צמר גפן, ואז היא פתחה את הפה ואמרה- "אני דפנה, בת 3, זה הגן שלנו. בואי, אני אראה לך איפה אנחנו משחקים!" היא הייתה בטוחה והלכה מהר, גררה אותי אל ארגז החול. התיישבנו ומשם הזכרונות פשוט מעומעמים, כמו חלום מתוק, שיחקנו ושיחקנו ושיחקנו- וככה שיחקנו 4 שנים. דפנה פשוט לא השאירה לי זמן לפחד. היו משחקים חשובים לשחק. היום דפנה, וגם לירי [הידועה בתור מוגלי] כבר עולות לכיתה ב'. לעולם לא אשכח את מה שהן עשו בשבילי, וכמוהן כמובן שאר הילדים והצוות.
בשבילי הגן היה מקלט. קראתי לו "אשפוז יום" כי לפני שנכנסתי לשם, האופציה היחידה שעוד נותרה על הפרק הייתה אשפוז. בהתחלה הסתכלתי על העבודה שלי בגן נטו כמקום טיפולי, מקום להתרפא בו. זה "הכריח" אותי לקום בבוקר, "האכילו אותי" באוכל בריא, שיחקתי והשתוללתי ונחתי עם הילדים את מנוחת הצהריים. האווירה העוטפת הזו שיש בגן [גילאי 2-4] היא בדיוק מה שהייתי צריכה במצבי. ראיתי את זה כשיקום, כתיקון. נזכרתי כמה קשה היה לי להיות ילדה, נזכרתי כמה זה קשה להיות ילדה בעולם מבוגר, בעולם של מבוגרים. פגשתי ילדים שהזכירו לי את עצמי כילדה ועזרו לי להכיר את עצמי טוב יותר. דרך הטיפול בהם למדתי גם איך לטפל בעצמי. התחברתי כל כך אל אסתי הקטנה בזכותם, ולעולם לא אנטוש אותה שוב.
במהלך העבודה בגן נפגשתי עם החומרים של שטיינר, הלכתי להרצאות שונות ומפגשים של הקהילה, וגם שרתי במקהלה האנתרופוסופית. החלטתי להרשם ללימודים מתוך עניין באנתרופוסופיה, אם כי עדיין לא ממש עיכלתי את השינוי שחל בחיי- מעולם לא חשבתי שאעבוד עם ילדים. תמיד הייתי אדם די מתבודד וחלומי הגדול היה ליצור את האמנות שלי ולתקשר רק עם מי שיש לו קרניים או זנב.
התכנים שנחשפתי אליהם בלימודים פתחו בפניי עולמות אינסופיים, ולא אגזים כלל אם אומר שקיבלתי טעם לחיים. לפני שנפגשתי עם האנתרופוסופיה, התאבדות נשמעה כמו אופציה לא רעה בכלל. שטיינר הוא לא המורה הרוחני הראשון שנחשפתי לדבריו- מאז שהייתי קטנה הייתי "מכשפה קטנה", אהבתי לשוטט בעולמות עליונים, לעשות ניסויים בתעופה ומצבי תודעה, ראיתי את עצמי כשליחה של עולם הפיות [בגיל 12 הייתי משוכנעת שזה חלק ממשימת חיי- להגן על הפיות ולעזור לאנשים להאמין בהם].... רבי נחמן ואושו ופרם ראוואט- לקחתי מכל אחד מהם כל מני דברים טובים, אבל אין ספק שלאנתרופוסופיה יש מקום גדול ומיוחד מכולם בדרך הרוחנית שעשיתי.
בכל אחד ואחד מהאספקטים של חיי חל שינוי- אם זה בקשרים הבין אישיים, בהרגלי התזונה, במחשבה הראשונה שאני חושבת בבוקר ובאחרונה שעוברת בראשי בסוף היום... ביחס שלי לבעלי החיים ולאנשים, לעצמי, לילדים. בראייה שלי את העולם, את הצבעים והצורות. האמנות שלי נפתחה כמו ששום שנקר או בצלאל לא היו פותחים אותה [בהתחלה זה היה התכנון] בזכות השיעורים עם אורי [ציור] ורונן [התבוננות, גיאומטריה פרויקטיבית, מדע גתאני]... הכתיבה השתנתה, המחשבה נהייתה גמישה, האגו השתחרר קצת, ההתנגדות הזו לאהבה...
המפגשים עם האנשים נהיו אחרים, ההתבוננות שלי עליהם נהייתה אחרת. התגשמות הקארמה פתאום נהייתה כל כך יפה וברורה, הרוח שפועלת בחומר, והאלוהים- כל המפגשים האלו פשוט הגיעו לרמה אחרת לגמרי של עוצמה ומשמעות. קשה לפעמים לתמלל עוצמה כזו.
האנתרופוסופיה פגשה אותי בגיל שכזה, בדיוק לקראת עזיבת עולם הילדות. לפני שאצעד את צעדי האחרונים בתור ילדה בעולם, כדאי היה שאכין כמה "קובבות" בחול ואזכר איך זה מרגיש לטפס על עץ. הלימודים בסמינר היו משמעותיים מאוד ופתחו לי את הראש למחשבות חדשות, ובשילוב מפגשים עם הילדים והעולם יכולתי לגדול ולהתחזק.
חשוב לי לציין שגם במקהלה אני עוברת תהליך עמוק מאוד, שם מרגישים חזק מאוד את העשייה שבקבוצה, כמה כל אחד משמעותי בקבוצה, וכמה כח יש לכל הקבוצה יחד...
באיזשהו מקום אני מרגישה שהפגישה עם האנתרופוסופיה היא לידה מחדש בשבילי- מאחר והיא הייתה ממש הצלת חיים. אני חושבת כל הזמן על הבוקר הזה שאמא שלי גררה אותי אל הגן. אני חושבת על מה היה קורה אם לא היה את הבוקר הזה, ואני נחרדת... הייתי במקום מאוד רע והרסני, כשהכל נראה חסר טעם ומכוער, לא היו בי תקוות לגבי העולם והאנשים והייתי עסוקה בלהשמיד את עצמי לאט.
אני שמחה שסוף סוף הדמיון שלי מצא בית. האוזניים שלי למדו להקשיב והעיניים להתבונן בפרטים הכי הכי קטנים וגם בתמונה הענקית והאינסופית. הפה למד לשאול שאלות וגם לא לפתוח את עצמו לכל פסולת שמבקשת להכנס. הפה גם למד להגיד מילים יותר רכות, והידיים, לאט לאט לאט [ממש ממש לאט] לומדות לגעת ולחבק, לנחם ולהיות מנוחמות.
אני שמחה מאוד על המפגש שלי עם האנתרופוסופיה, שללא ספק אינו היה יד המקרה. זה מסוג המקרים, שכשמתבוננים עליהם במרוצת השנים, נראה כי לא אני הובלתי את עצמי, אלא רוח אוהבת דחפה אותי מאחורי גבי ברכות וגרמה לי לעשות מה שעשיתי וללכת לאן שהלכתי.
תודה על הקריאה, ולא רק עליה...
צ'ונגה צ'אנג'ה, כחלק מאווירת הפלאשבקים-
https://www.youtube.com/watch?v=KWGovsuRWYM
שבת שלום לכולם, ממני הכאובה [2 חיסונים בכל יד והויזה בדרך] :) הכל בסדר, סך הכל, בתוך כל הפירוק הזה
הכל כואב בטירוף אבל אותה הרוח מאחורי גבי עדיין נעימה ומכוונת
תגובות
הוסף רשומת תגובה