הליך כירורגי מול הזנב שלי- קולאז' מחשבות בצורת צואה

 ידעתי שאחרי 3 שנים של ישיבה על התחת זה יתפוצץ.

3 השנים האלו שהצמיחו לי זנב [ואולי זה גם היה קצת משאלה שלי, הזנב הזה]

בכל אופן- אתמול היה השיעור האחרון לשנה זו, והגוף שלי הגיב בהתאם למאורע החגיגי...

עכשיו הזנב שלי כמעט ואיננו. חיטאתי וחבשתי ועכשיו זה תקופת החלמה.

 

הכל מרגש. הכל מלחיץ. הכל הרבה.

הקיץ עושה את שלו. עדיין קשה לכתוב אבל לאט לאט, אולי עכשיו כשאין זנב...

המפגשים עם העולם, עם האנשים והאלוהים- נהיים מרגשים במיוחד.- כנראה זה קשור לזה שהכל הרבה... אני לא יודעת, זה הקיץ הזה, הוא תמיד מביא איתו את זה. כ"כ חם שהמח בשביתה, וסוף סוף [באופן די "כפוי"- ע"י היקום] האינטואיציה מקבלת קצת יותר מקום

אין לי מילים לתאר כמה שהכל התעצם. כשאני הולכת ביער הכל נראה כל כך יפה, מעניין. הכל נושם. אני עולה אל המצפה ומסתכלת מלמעלה על הישוב הקטן הזה- הוא נראה כמו גלידת שמנת- תותים שבולעת את עצמה... אני שוכבת שם על האבנים, אני וגיא סודאי, וברקע קולות של יריות...

 

לא יודעת. ת"א ממש מסריחה ורועשת אז אני שרה ברחוב ועושה קולות שמרגיעים אותי כי במילא יש כ"כ הרבה רעש שאף אחד אחר לא שומע אותי...  [איזה מצחיק אם הרעש לא באמת כ"כ חזק, ואם בעצם אני ערומה/הפוכה/טיפשה/מפלצת] [בעצם זה לא מצחיק].

יש לי את החברים והמשפחה והמורים המדהימים ביותר שיכולתי לבקש. הם ממלאים אותי ומלמדים אותי ועוזרים לי ואני אוהבת אותם מאוד.

שוב אני בתחושה שאני רוצה הכל ועכשיו. לעשות הכל ולהיות עם כולם בו זמנית, להספיק. לא יודעת, הרבה זמן לא הייתי בתחושה המעצבנת הזאת של "להספיק". אני צריכה לשחרר אותה כי פעם עשיתי ניסוי וגיליתי שכשאני לא מסתכלת בשעון אני עושה את הדברים מהר יותר ומספיקה יותר. כלומר- כשאני לא דואגת אם אני אספיק או לא אספיק- אני מספיקה יותר, אז אם אני באמת רוצה להספיק אני צריכה להפסיק עם זה עכשיו.

 

זה מצחיק הקטע הזה עם הכתיבה שלי. זה כמו שקורה עם חרא כשיש עצירות. אפשר ממש לראות את זה ויזואלית על הטקסט, לפי הצורה שלו.... בהתחלה משתחררים כמה משפטים קצרים, יש נקודות כל הזמן, ואז משתחרר הפקק. יאק. איזה דימוי דוחה.

אתמול חיבקתי את ד"ר וסרמן והתנצלתי על כך שאמללתי אותה כל השנה. יצאתי מהכיתה והייתי גאה בעצמי על ההתמודדות שלי מול הסמינר ההזייתי הזה שמפריד ילדים מהדמונים שלהם. הדברים היו חייבים להאמר- בשביל לפתור תרגילי כפל דרוש ידע אזוטרי, המציאות היא בדיה. לא אשקר לך אדוני המרצה, לא אכתוב מה שתאהב לשמוע, אכתוב מה שאוהב לכתוב, ואם לא אוהב לכתוב- אצייר לך, אדוני המרצה. אצייר ואוסיף נוצה.

 

לפעמים יש לי מחשבות כאלו שיש משהו מנחם בכך שהדבר שהכי פחדתי ממנו כבר קרה, אבל אז אני אומרת לעצמי שזה לא נכון ונזכרת בכל התרחישים הגרועים שעוד עלולים לקרות. [זו המומחיות הכי גדולה שלי... אם היה אפשר לעשות מזה מקצוע.. הייתי פותחת הכשרת מורים... היום למשל- התווסף גנב דמיוני אל עליית הגג].

 

ואפרופו גנב דמיוני- אני צריכה לזכור לצייר ולכתוב פעם אחת לגבי למה אני אוהבת דגני בוקר בצורת ריבוע. פתאום שמתי לב שזה בעצם הטקס שליווה אותי הכי הרבה זמן, וכמעט בכלל לא השתנה... אבל זה לפעם אחרת, כי כבר עמוס כאן וזה מספיק לעת עתה.