שלוש שש שש אפס חמש

  לקחתי אותו החוצה ואמרתי לו "תראה, זה העולם. אתה אוהב אותו?" הוא הרים את הכרבולת ביראה ועבר בו רעד. שמעתי משק כנפיים. חשבתי לעצמי שאולי הוא מבוהל כי הצליל הזה מוכר לו- מעצמו בלבד. "אולי קר לך?" שאלתי, ונכנסנו בחזרה פנימה.           אני נשבעת ששומעת אותה. זה בא ממתחת למיטה, או מעל אל המיתה.          

  זה מן רגע מפחיד כזה [למען האמת זה כבר יותר מרגע, זה שבוע שלם] שאני מרגישה שהחברים הכי טובים שלי [מזה שנים] עושים לי הרבה רע. הם גם עשו המון טוב ועזרו המון, אבל בימים אלו אני מרגישה שהכל מצויין איתי עד שהם נכנסים לתמונה. שם זה מתחיל להסתבך. כנראה שאני צריכה קצת לבד. אני לא יודעת מי הדפוק, הם או אני. אולי אף אחד מאיתנו לא דפוק ופשוט השתנינו ואני זקוקה למשהו אחר. קשה לי עם הילדותיות, עם הרעל שנשפך מכל עבר. עם החוסר יכולת שניה לשבת ופשוט להיות. כל הזמן משעמם, כל הזמן צריך לעשות, כל הזמן יש על מה לחפור, גם כשאין. זה מן רגע מפחיד כזה שאני מבינה שוואלה, לבד זה פשוט עובד לי הרבה יותר טוב. כמה אני אוהבת אותי, זה מתחדד. כמה אני היחידה שבאמת מכילה אותי עד הסוף. כמה אנשים הם חד צדדים ורואים תמונה צרה עד טירוף. אין רכות. כל הזמן רבים. אין לי כוח לזה יותר, וזה לא שווה את זה יותר. אני אתגעגע אולי, לפעמים, בני אנוש. אבל לעת עתה, פרשתי. נמאסתם עלי בטירוף.         [וזה רק מגביר את הגעגועים לפונצ'יק, שגם ככה חזקים ולא מרפים... חברת אמת אהובה שלי...  אנשים צריכים לזכור שאיבד...

  ככל שהבית מתרוקן הוא עובר מטאמורפוזה. בתחילה, היינו כאן- אבא ואמא והאחים, 15 דגים ותוכי אחר כך אחיי עזבו ופונצ'ה הגיעה. פופאי נפטר וגם הדגים.  אחר כך אבא עבר ליפן ופונצ'ה נפטרה, ואמא מתרוצצת בכל מקום שהוא לא הבית, דואגת לכולם חוץ מלעצמה. אני נותרתי כאן, איך שולץ אומר- טרף להשראותיי. היום בבוקר הסתכלתי על הבית ולא זיהיתי אותו. הוא נהיה 'שלי' מיום ליום. העתקתי את עצמי למרפסת, מצאתי את עצמי משתזפת בחוטיני וסביבי עציצי גראס. ממתי אני בכלל לובשת חוטיני?   הבית עובר מטאמורפוזה, ואני כמו עטלף תלויה הפוך מהתקרה, מנסה למצוא לעצמי איזה מקום, נקודת מבט חדשה. אני צריכה להיות אחראית לשטוף אחריי את הכלים, להדליק דוד בזמן, לכבות אותו בזמן, להרים לעצמי את הרגליים בעודי מתעלפת.   בוא האביב משמח מאוד. הדברים משתנים במהירות. העולם הוכיח עצמו כהפכפך ולפעמים אכזרי, והיום אני מפסיקה להתנגד לתנועותיו. שמעתי פעם שבונים גשרים ככה שיהיו לא לגמרי יציבים, כדי שאם נגיד תהיה רעידת אדמה, הגשר יוכל לרקוד יחד עם האדמה ולא להשבר- אז לזה התכוונתי. https://www.youtube.com/watch?v=uZEo3rp4XWI

  הפוסט הקודם נכנס לטיוטות, אז חובה שיהיה כאן פוסט אחר במקומו.  גם זה יכנס לטיוטות כשיהיה באמת מה להגיד, אבל בינתיים אני מניחה את זה כאן.   בימים אלו אני חווה על בשרי למה שטיינר התכוון בכל הדיבורים שלו על כמה נזק לבריאות עושה למידה לא נכונה. זה ניסוי מעניין אבל מקווה שהתוצאות לא יהיו הרסניות מדי. למרות הכאבים אני עדיין בלי כדורים. בבקשה שכבר יגיע אפריל.   וגם תזכירו לי להתחפש בפורים לקרלסון.     וזו תמונה שצילמתי לפני שנה בשוברת קרח הפינית. עשיתי לה עריכה זולה מאוד כי היא הייתה מכוערת אך בעלת פוטנציאל.     ואחת נוספת-     ותמונות מהימים האחרונים, ביער-