טוב לבד

 

זה מן רגע מפחיד כזה [למען האמת זה כבר יותר מרגע, זה שבוע שלם] שאני מרגישה שהחברים הכי טובים שלי [מזה שנים]

עושים לי הרבה רע. הם גם עשו המון טוב ועזרו המון, אבל בימים אלו אני מרגישה שהכל מצויין איתי עד שהם נכנסים לתמונה.

שם זה מתחיל להסתבך.

כנראה שאני צריכה קצת לבד.

אני לא יודעת מי הדפוק, הם או אני.

אולי אף אחד מאיתנו לא דפוק ופשוט השתנינו ואני זקוקה למשהו אחר.

קשה לי עם הילדותיות, עם הרעל שנשפך מכל עבר. עם החוסר יכולת שניה לשבת ופשוט להיות.

כל הזמן משעמם, כל הזמן צריך לעשות, כל הזמן יש על מה לחפור, גם כשאין.

זה מן רגע מפחיד כזה שאני מבינה שוואלה, לבד זה פשוט עובד לי הרבה יותר טוב.

כמה אני אוהבת אותי, זה מתחדד.

כמה אני היחידה שבאמת מכילה אותי עד הסוף.

כמה אנשים הם חד צדדים ורואים תמונה צרה עד טירוף.

אין רכות.

כל הזמן רבים.

אין לי כוח לזה יותר, וזה לא שווה את זה יותר.

אני אתגעגע אולי, לפעמים, בני אנוש.

אבל לעת עתה, פרשתי.

נמאסתם עלי בטירוף.

 

 

---

 

 

[וזה רק מגביר את הגעגועים לפונצ'יק, שגם ככה חזקים ולא מרפים... חברת אמת אהובה שלי... 

אנשים צריכים לזכור שאיבדתי את התינוקת שלי, ובעקבות זאת את עצמי. הם לא עדינים איתי. מרגישה כאילו בכוונה שמים לי רגליים]