ככל שהבית מתרוקן הוא עובר מטאמורפוזה. בתחילה, היינו כאן- אבא ואמא והאחים, 15 דגים ותוכי

אחר כך אחיי עזבו ופונצ'ה הגיעה. פופאי נפטר וגם הדגים. 

אחר כך אבא עבר ליפן ופונצ'ה נפטרה, ואמא מתרוצצת בכל מקום שהוא לא הבית, דואגת לכולם חוץ מלעצמה.

אני נותרתי כאן, איך שולץ אומר- טרף להשראותיי.

היום בבוקר הסתכלתי על הבית ולא זיהיתי אותו. הוא נהיה 'שלי' מיום ליום.

העתקתי את עצמי למרפסת, מצאתי את עצמי משתזפת בחוטיני וסביבי עציצי גראס. ממתי אני בכלל לובשת חוטיני?

 

הבית עובר מטאמורפוזה, ואני כמו עטלף תלויה הפוך מהתקרה, מנסה למצוא לעצמי איזה מקום, נקודת מבט חדשה.

אני צריכה להיות אחראית לשטוף אחריי את הכלים, להדליק דוד בזמן, לכבות אותו בזמן, להרים לעצמי את הרגליים בעודי מתעלפת.

 

בוא האביב משמח מאוד. הדברים משתנים במהירות. העולם הוכיח עצמו כהפכפך ולפעמים אכזרי, והיום אני מפסיקה להתנגד לתנועותיו.

שמעתי פעם שבונים גשרים ככה שיהיו לא לגמרי יציבים, כדי שאם נגיד תהיה רעידת אדמה, הגשר יוכל לרקוד יחד עם האדמה ולא להשבר-

אז לזה התכוונתי.

https://www.youtube.com/watch?v=uZEo3rp4XWI