שלוש שש שש אפס חמש

  לפעמים מתחשק לי לפברק תאונה או משהו, להפיץ שמועה בקרב כל מכריי שאיבדתי כל קשר למציאות הזו, שכבר אין ביכולתי לתקשר. אני רוצה לעשות את זה כדי שתהיה לי הלגיטימציה לא לענות כשפונים אלי, למשל, או ללכת למכללה כשלרגליי סנפירים. אני רוצה לעשות את זה כדי שלא יצפו ממני יותר. הם בטח יגידו 'מסכנה' אבל הם לא ידעו שבעצם הם המסכנים, שהרי זה כיף גדול להתהלך בסנפירים, וחוץ מזה- הם יפסידו אותי- וזה חתיכת הפסד, אחרי הכל לא כל בחורה מוצצת ככה זין, כאילו זה אשכרה טעים. פיגור נרכש, רק איפה רוכשים אותו? אני צריכה את התעודה, את המסמך החתום בו כתוב שמותר לי לעשות קולות משונים, לסתור את עצמי, לדבר ג'יבריש, להכות בקירות ובעצמי ובכם. לא לשמור על קשרים, לא לאהוב, לא להסתכל בעיניים. לגדל זקן. לפעמים לצחוק ולהצחיק, ולפעמים לישון במשך כמה ימים. אתקן את עצמי. אני לא צריכה את המסמך- אני יודעת שהתאונה מפוברקת. אתם אלו שצריכים את המסמך. אתם צריכים הסבר. לא תוכלו פשוט לקבל את זה שאני כבר לא מלקקת לכם תזין. מילא אם מלכתחילה לא הייתי משאירה כזה רושם נהדר וטעם של עוד, אבל בזכות השילוב של טיפשות ומזוכיזם- הולכתי...

  שָם מרחבי אינסוף מכוסים במים קפואים קרני השמש נושקות לכל פתית מנצנץ, מדגישות צורתו הייחודית בלילות שמיים סגולים מנוקדים באין ספור כוכבים לסירוגין נצבעים באורות ירוקים בכל עלה מרגישים את האלוהות הלבן מערסל כמו אם את גורהּ האש מוערכת מתמיד מכִילה ולא מְכַלה מהפנטת                       עוד אשוב.  https://www.youtube.com/watch?v=ru8bH9XXTfk&feature=youtu.be

  אתם מדברים על אנושיות, על אדם- עולם, אבל סותרים את זה בפועל. אין שום דבר אנושי בלנסות לשמור על ריכוז וללמוד מ8 בבוקר עד 8 בערב, ומשם לרוץ למשמרת לילה בעבודה. מהמשמרת לילה להגיע הביתה ועוד להיות בעלת כוחות להתקלח ולהתיפייף לקראת יום לימודים נוסף, כדי לא להפחיד את העוברים והשבים [והשווים] חס ושלום, ולא להיות מנודה מהחברה.   זה לא אנושי, זה ביוני, זה רובוטי. כמובן שאף אחד לא מכריח אותי לעבוד בלילה, או לעבוד בכלל- אבל נניח שאני עדיין לא אותו אדם נאור שחי בלי כסף ובלי חשבון בנק, ונניח שעדיין באיזשהו מקום הכסף שלי זה האוכל שלי- יש להשאיר זמן לעבודה. אבל עבודה זה כמובן לא העניין החשוב בכל הסיפור. נניח ואני מחליטה לא לעבוד. נניח שגם להתיפייף זה לא חשוב, ולא באמת ינדו אותי מהחברה אם אגדל זקן [נניח, כן?] ואתם יודעים מה, גם אם כן ינדו אותי מהחברה כי לא יישארו בי הכוחות להוריד את הזקן שלי [כך או כך אני מנודה], אז מה נשאר בעצם? איפה החוסר- אנושיות שאני מדברת עליו? איפה הפגיעה בחיי הבריאים, בהנחה שכסף והתייפייפות הם אינם תנאים הכרחיים לקיום חיים כאלו? הנה:   אפילו שטיינר הגורו אמר שי...