מכתב אל המרצים שלי, ועוד קצת

 

אתם מדברים על אנושיות, על אדם- עולם, אבל סותרים את זה בפועל. אין שום דבר אנושי בלנסות לשמור על ריכוז וללמוד מ8 בבוקר עד 8 בערב, ומשם לרוץ למשמרת לילה בעבודה. מהמשמרת לילה להגיע הביתה ועוד להיות בעלת כוחות להתקלח ולהתיפייף לקראת יום לימודים נוסף, כדי לא להפחיד את העוברים והשבים [והשווים] חס ושלום, ולא להיות מנודה מהחברה.

 

זה לא אנושי, זה ביוני, זה רובוטי. כמובן שאף אחד לא מכריח אותי לעבוד בלילה, או לעבוד בכלל- אבל נניח שאני עדיין לא אותו אדם נאור שחי בלי כסף ובלי חשבון בנק, ונניח שעדיין באיזשהו מקום הכסף שלי זה האוכל שלי- יש להשאיר זמן לעבודה.

אבל עבודה זה כמובן לא העניין החשוב בכל הסיפור. נניח ואני מחליטה לא לעבוד. נניח שגם להתיפייף זה לא חשוב, ולא באמת ינדו אותי מהחברה אם אגדל זקן [נניח, כן?] ואתם יודעים מה, גם אם כן ינדו אותי מהחברה כי לא יישארו בי הכוחות להוריד את הזקן שלי [כך או כך אני מנודה], אז מה נשאר בעצם? איפה החוסר- אנושיות שאני מדברת עליו? איפה הפגיעה בחיי הבריאים, בהנחה שכסף והתייפייפות הם אינם תנאים הכרחיים לקיום חיים כאלו? הנה:

 

אפילו שטיינר הגורו אמר שיש להקדיש שביעית מהזמן שלנו להתאמנות רוחנית- שביעית, אפשר לומר שזה יהיה יום שבת. יום אחד בשבוע- לא הרבה. אבל כל מרצה כנראה חושב שהוא המרצה היחיד ושאין לסטודנט עוד חיים חוץ מהקורס שלו, כך שיוצא מצב שכל הדרישות [תקראו לזה שיעורי בית אם תרצו] ביחד הן פשוט יותר מדי- ובלתי ניתנות לדחיסה בתוך סוף שבוע אחד שאמור להיות מוקדש, כפי שאמרתי קודם, להתאמנות רוחנית.  על הסטודנט לזנוח את האמונה והתפילה, או להתרגל לכך שהזמן היחיד שנשאר כדי לבכות אל השם- זה בנסיעות באוטובוס. אני מסוגלת למצוא את השמים שבתוכי כשאני באוטובוס, אך לרוב עצם היותי שם צובע את השמים באפור.

 

ואתם יכולים לטעון שזמן זה דבר שנוי במחלוקת ושהכל שאלה של ארגון, ושבעולמות אחרים הוא נתפס אחרת או שהוא בכלל לא קיים. בשורה התחתונה כולכם עם שעון, ומי שבלי- תמיד שואל את מי שעם.

 

לעתים עולה בי המחשבה שאולי אני פשוט אדם רגיש יותר מאחרים. לעתים גם עולה המחשבה שאולי באמת ובתמים אני פשוט חולה, נכה. אבל אז עונה לי הקול הרך שבפנים- הוא אומר לי שדרישותיי אינן מוגזמות. שמגיע לי מעצם היותי אדם- לנשום אוויר נקי, לדבר עם השם יתברך בנחת, לרוץ בשדה ולקטוף תפוח-לא-מורעל, לחיות באותה הרמוניית-אדם-עולם שאתם מדברים עליה.

 

איך בדיוק הלימודים מפריעים לי לדבר עם השם יתברך או לנשום אוויר נקי או לקטוף תפוח? זה פשוט מאוד: לגבי האוויר והתזונה [אפשר להתייחס למילה תזונה גם במובן הרחב, ולא רק במובן של האוכל שנכנס לנו לפה. גם התזונה של הראש והחושים לקויה ורעילה ביותר]- הלימודים שלנו נמצאים בתל אביב הארורה והמטונפת, ואין לי צורך לפרט יותר בנושא זה.

לגבי השיחות עם השם- אותו המירוץ שמתחיל ביום ראשון בבוקר ואינו פוסק לרגע עד יום חמישי בערב- מרחיק אותי מאוד מאלוהים ומעצמי [שזה בעצם פחות או יותר אותו הדבר]. סוף השבוע אמור להיות הזמן בו אני צריכה לרכז בעצם את כל הדברים שאני רוצה לעשות, שהם לא לימודים. לדוגמא:

• פעילות גופנית [הרי המירוץ שלנו הוא מירוץ משונה מאוד, בו רוב הזמן מבלים בישיבה, וזה נהיה אפילו יותר גרוע כשהישיבה היא מול מסך]
• אמנות
• התאמנות רוחנית
• להוריד את הזקן שלי [לגבי הזקן, למרות שסיכמנו קודם שהתייפייפות היא אינה תנאי הכרחי לקיום חיים בריאים- אחרי הכל, אני עוד כאן בת"א ולא מבודדת באיגלו, ואני לא רוצה לחטוף מכות].

אלו לא משימות רבות. אפשר לבצע אותן בקלות במהלך סוף השבוע [מבחינת זמן, כן?]. אבל- כל שיעורי הבית מחכים והמירוץ לא נגמר גם בשבת המלכה. האמנות נאלצת להדחות ולהיות מסורסת במשך שבועות וחודשים, כך גם ההתאמנות הרוחית [שמבחינתי היא חלק בלתי נפרד מהתהליך שאנו עוברים בלימודים, ובלעדיה כל הלימודים שווים לתחת וגם החיים עצמם]. לגבי הפעילות הגופנית והשמדת השיערות המיותרות- אולי במשימות האלו עוד אצליח לעמוד איכשהו בין התנוונות אחת לאחרת.

 

ואז אני חושבת על לימור ומיכל ואלה ושלי ושני וספיר וכל האנשים המוצלחים האלו, הביוניים [?], ואני חושבת לעצמי שאולי בכל זאת אני קצת חולה ויותר מדי דרמטית, או אולי אפילו גרוע מזה- פשוט מפונקת לאין שיעור [הרי רק בן אדם שאוהב את עצמו הרבה-יותר-מדי יעז לחלום על אוויר נקי]. אך למזלי השאלה בה אני עוסקת כרגע היא לא אם אני חולה או לא- אלא האם אני רוצה ומסוגלת במצבי הנוכחי לסיים את הלימודים האלו?

בשלב הזה עולה התהייה של למה אני שם בכלל, מה יש בלימודים האלו שהוא טוב ומשאיר אותי שם. מה הם הדברים האלו והאם הם יכולים לעמוד איתנים אל מול כל הדברים שכתבתי לעיל? אפשר לסכם את זה במילה בת שלוש אותיות- ידע.

 

משם מתגלגלות המחשבות אל כך שאולי כל הידע שרכשתי הוא המקור להתחרפנות שלי, כמו נגיסה מעץ הדעת וגירוש ברוטלי מגן העדן. אולי צריך לספק לכל סטודנט למדעי הרוח פסיכולוג צמוד. לעיתים הייתה לי התחושה שאני עוד קטנה מדי, ורק רציתי לצעוק "אל תגלו לי" ולכסות את אזני, אבל הסקרנות... הסקרנות שהרגה את החתול... וגם אם הידע הוא אכן מקור ההתחרפנות, כנראה שכך צריך להיות... כנראה שבכל מקום שהרגל שלי דרכה היא הייתה צריכה לדרוך- על מחטי אורנים דוקרניות ובשבילים צרים בשלג הנערם, כאלו שבילים שאם מתבוננים לשמים לרגע ומתפעלים מיופיים, מייד סוטים מהשביל וטובעים בשלג עד הפופיק.

 

אחר כך עולה המחשבה שבכל מקום ישנו הידע, הוא טמון בכל אבן קטנה ברחוב, בכל פרחה ערומה שמשתתפת בתוכנית ריאלטי שתמנף אותה, בכל פרפר וילד קטן משתאה.

משם המחשבות מתגלגלות לכך שכבר עברתי את החצי, ולשחק תופסת ומחבואים שנה שלמה ועוד לתת לעצמי את הציון זה חלומו של כל סטודנט....

 

 

 

ומשם המחשבות כבר מזמן כבו כי את הקטע הזה כתבתי לפני כשבוע ובאמצע הכתיבה אחרי קלונקס ולדפוק את הראש בקיר ברחתי ליער. הרבה רגעים קוסמיים פתיחת קשרים לא מצליחה לסיים מחשבה עד הסוף. משולש שווה שוקיים ידעתי את זה עוד לפני אדווין אבוט.

היא אומרת שאני חופרת לעצמי את אותו הבור שחפרתי כבר אלף פעם. היא אומרת שאני מעל האדמה למרות שאני מרגישה מתחתיה. היא אומרת שאולי כדאי לשים לזה סוף מראש, כדי למנוע את הסיכוי שיצא מזה משהו רע, כי הסיכוי שיצא מזה משהו טוב הוא נמוך מאוד, מאחר והוא תלוי גם בהתעלותך מעל האדמה- וזה עניין נדיר מאוד. אני לא יודעת מה לחשוב ברגע כזה, רגע בו אני מרגישה ששנינו מתחת לאדמה ביחד.  עוד היא אומרת שגם לשים סוף מראש זה פספוס, ואז מדברת על טוב ורע לחוות את החוויה- ואני נזכרת בפעמים הראשונות שהתחלתי לפנטז על המוות, כשעוד לא הכתה בי חרדת האינסופיות. אני חושבת לעצמי שמה זה משנה בכלל מה היא אומרת ואז עונה לעצמי שזה בגלל שהיא מחומש, ואז אותו הקול הרך מִמִקודם שואל אותי מה הכוהן הגדול היה אומר, ואני נזכרת איך פתחנו תנ"ך ולך יצא סדום ועמורה ולי יצא בית המקדש. המח קודח אין לי מה לומר לך אהובי, רוצחי. בבקשה שאין לי גור בבטן.