שלוש שש שש אפס חמש

  אני ופונצ'ה כבר הגענו כמעט למתקנים. בריצה הבאה נגיע למתקנים. מחר יום שלישי, לסדר את התשלום למכללה ולעבור התמחות. אם יהיה מזג אויר טוב אלך לקנות חומרים לסדנה. לשלוח גם אימייל למוכרת של יער הפיות. יום רביעי יום סבבה יום חמישי יום מעולה   יהיה בסדר. יום שני עוד שבוע יראה יותר טוב מהיום. קורסת תחת לחץ, חושבת על אמסטרדם יש לי מספיק כסף אבל לראות את הזוהר זה יותר חשוב מהכל, ואני לא יכולה להרשות לעצמי אמסטרדם עכשיו.. אם אני מאוד ארצה אולי אטוס בפברואר לאיזה סופ"ש בטיסה זולה.....   החורף מנחם, מעריכים הרבה יותר את הרגעים במיטה אבל זה הופך גם את הקימה בבוקר לקשה פי מליון, ובמילא היא קשה..   ערב טוב

  אני לא מבינה. פעם לא הייתי מתקשרת לאף אחד והייתי מאוד מנותקת, רציתי שאנשים יתקשרו אלי, והייתי לבד.. עד שהגיע היום ותפסתי אומץ והתחלתי להתקשר לאנשים שחשובים לי.. ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתקשרת לאנשים כל הזמן לשאול אותם מה שלומם ואם הם רוצים להפגש ואשכרה רודפת אחרי אנשים... ואו שהם לא עונים או שהם לא פנויים או אנערף.. אני לא מבינה את זה... וזה גם מתחיל להיות לי לא נעים ואני מתחילה להרגיש קצת כמו מיטרד, למרות שברגע שאני אומרת להם את זה הם ישר קופצים 'מה פתאום מה פתאום אל תדברי שטויות'... מוציאה להם שטרות על זה שביקרו אותי.   אני צריכה להבין שיש עוד אנשים בעולם שחושבים כמו שהייתי אז. הם רוצים שיתקשרו אליהם. הם לא ירימו טלפון לבד..מפחד או לא יודעת ממה זה נובע.   והכי מעל הכל אני צריכה ללמוד להיות גם לבד, עם עצמי, בלי לפחד שאני אוכל את עצמי או משהו... למרות שהנה אתמול למרות שלא הייתי לבד החרפון הגיע והוא הגיע במלוא הדרו כמו שהוא לא הגיע כבר הרבה זמן. יש לי הצתה איטית, תמיד שקורה משהו ממש דפוק את ההתקף חרדה אני מקבלת כמה ימים\שבועות אחר כך... כאילו לוקח לי זמן לעכל.. ...

  פתחתי בלוג חדש: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=770775   החלטתי סוף סוף לעשות את מה שדחיתי כל כך הרבה זמן , ולנסות להתפרנס מהאמנות שלי. למרות שעכשיו כשחושבים על זה, אמרתי לעצמי שאני אתחיל אחרי שאני אתחיל ללמוד, ומאז שהתחלתי ללמוד עברו רק שבוע וקצת, אז אני עדיין בסדר. קשה לי עם הלשבת וליצור אבל אני מאמינה שלהעביר את זה לאחרים וליצור יחד איתם יהיה אחרת, ואולי אפילו ישבור את המחסום הזה שצמח לי..שאני לא מצליחה וואלה לשבת ולעשות אמנות לאחרונה.   בפגישה הראשונה אלמד להכין פיות, ובעזרת השם אם זה ילך אז אני אקבע יום קבוע וכל פגישה אלמד טכניקה אחרת. [ליבוד עם מחט, ליבוד רטוב, ריקמה, תפירת בובות...]   בהצלחה לי, ואשמח אם תציצו, ותפיצו למי שזה עלול לעניין אותו.   דוגמא לפיה שהכנתי:       כמובן שאמשיך לכתוב כאן, אחרי הכל זה הבית שלי קרוב ל8 שנים.

  את השיעורי בית באנתרופוסופיה זה נחמד לכתוב בבלוג לפי דעתי. זה הגיוני. אז קיבלתי משימה לכתוב על החוויה החושית שלי בין גילאים 3 ל7.   בית בפ"ת, ליד השוק, רחוב דוד חיון 4. רחוב קטן, 11 בתים בסה"כ. קומה רביעית. מעלית קטנה. הרבה אנשים מוזרים כל הזמן מסביב. מול הבית היה מועדון של אנשים עם פיגור, וברחוב קבוע היה מינימום שיכור אחד זרוק בין השיחים. אני זוכרת שהייתה תקופה שהם ישבו כל לילה והשתכרו שם וצעקו. אנסים, נרקומנים, שוק פתח תקווה זה לא רק ביטוי. אנשים שמזריקים במרתף של הבניין ואמא צריכה לגרש אותם. חתולים מייללים כל הזמן. כל הלילה.   בבית היה יחסית נעים, כלומר, מבחינת חוש השמיעה, אני מניחה שלא שמעתי יותר מדי צרחות באותם שנים, או שאני פשוט לא זוכרת. הקולות המוכרים הם של בני הבית, ההורים והאחים. אחותי עושה מלא רעש ואח שלי לא עושה רעש בכלל. בבית נשמעו לפעמים צחוק ובכי. ביום שישי תמיד שמענו את הצפירה של הדלקת הנרות ואני לא יודעת למה אין אותה היום בשוהם. היא חסרה לי. הבית עצמו היה די אסתטי ונעים לעין.   אם להתייחס לחוש הריח- ריח של בית, של אוכל, של השוק, של זבל. הריחות...

  זה מצחיק כזה, שאני מקפידה לעדכן. שאני רואה שלא כתבתי כמה זמן אז אני אומרת יאללה צריך לכתוב משהו. הרבה פעמים אני כותבת לא כי בא לי לכתוב או כי יש לי משהו לכתוב, אלא פשוט כי אני מפחדת לשכוח מה קרה בימים האלו. זה נחמד כזה, שהכל כתוב, מסודר, ואפשר לקרוא את כל החיים שלי ב7 וחצי שנים האחרונות חודש אחרי חודש. אני אוהבת סדר. החדר שלי נהיה מסודר יותר מרגע לרגע וזה משמח אותי ומרגיע אותי. חשבתי שאני אעשה את זה יותר מהר אבל מסתבר שיש פה יותר בלאגן וזבל ממה שחשבתי... אז לאט לאט. הכי חשוב שכבר יש לי ארון לבובות. עכשיו אני צריכה שטיח וסדר בבגדים ובמגרות וזהו. מאחר והחלטתי להשאר בתקופה הקרובה בבית, למרות כל החלומות על דירה ופרטיות, החלטתי לפחות לעשות את המקום נעים יותר עבורי. יש לי את כל ה'מצרכים' בחדר בשביל להפוך אותו לארמון. רק כמה שינויים קלים ויהיה לנסיכה חדר ראוי.   הלימודים עמוסים מאוד. זה מוזר לחזור ללהכין סנדויצ'ים בבוקר ולהכין שיעורים... זה מצחיק. נולדתי, הלכתי לגן, הלכתי ללמוד, ואז שוב הלכתי לגן, ואז שוב הלכתי ללמוד... למה אני עושה הכל פעמיים!? חחח :)   יום א' הוא יום כייפי...