אני לא מבינה. פעם לא הייתי מתקשרת לאף אחד והייתי מאוד מנותקת, רציתי שאנשים יתקשרו אלי, והייתי לבד..

עד שהגיע היום ותפסתי אומץ והתחלתי להתקשר לאנשים שחשובים לי.. ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתקשרת לאנשים

כל הזמן לשאול אותם מה שלומם ואם הם רוצים להפגש ואשכרה רודפת אחרי אנשים... ואו שהם לא עונים או שהם לא פנויים

או אנערף.. אני לא מבינה את זה... וזה גם מתחיל להיות לי לא נעים ואני מתחילה להרגיש קצת כמו מיטרד, למרות שברגע

שאני אומרת להם את זה הם ישר קופצים 'מה פתאום מה פתאום אל תדברי שטויות'... מוציאה להם שטרות על זה שביקרו אותי.

 

אני צריכה להבין שיש עוד אנשים בעולם שחושבים כמו שהייתי אז. הם רוצים שיתקשרו אליהם. הם לא ירימו טלפון לבד..מפחד או לא יודעת ממה זה נובע.

 

והכי מעל הכל אני צריכה ללמוד להיות גם לבד, עם עצמי, בלי לפחד שאני אוכל את עצמי או משהו... למרות שהנה אתמול למרות שלא הייתי

לבד החרפון הגיע והוא הגיע במלוא הדרו כמו שהוא לא הגיע כבר הרבה זמן. יש לי הצתה איטית, תמיד שקורה משהו ממש דפוק את ההתקף חרדה

אני מקבלת כמה ימים\שבועות אחר כך... כאילו לוקח לי זמן לעכל..

 

אז סוף סוף הקאתי אתמול אחרי ששבועיים הסתובבתי עם תחושה של משהו תקוע בגרון. הקאתי ואכלתי סרט אמיתי לגמרי שבורח לי קקי במכנסיים

ולא יכולתי לההפסיק לרעוד. פשוט לא יכולתי. הכל הסתחרר.... והיו מלא מחשבות.. אני כבר לא זוכרת אותן רק זוכרת שהן היו פסיכיות...

אני זוכרת איזשהו קטע שהייתה לי איזה תובנה שקשורה לאנתרופוסופיה...כאילו שפתאום יכולתי לראות את זה בהכל...אבל אני לא זוכרת מה בדיוק

הביא אותי לשם.

 

אני לא רוצה להפחיד את אמא, ובעיקר לא רוצה שוב לרדת למקומות נמוכים... רגרסיה לשם התפתחות? רוצה להאמין כך...

באמת שלא חשבתי שאני אבריז מהלימודים כבר התחלה. סה"כ עד היום פספסתי 3 שיעורים. 2 מהם היו ביום של השביתה

שהיה בלאגן עם האוטובוסים וכל החרא.. זה נורא? זה לא נורא?

אני מקפידה לעשות שיעורים אבל מחר יהיה היום הראשון שאגיע בלי להכין. נתנו לנו לקרוא מאמר פילוסופי מאוד ארוך ואני לא מסוגלת להבין אפילו

חצי משפט, התחושה היא שהמוח די מנותק כרגע... השעה 18:45. התקשרתי לשני אנשים. אחד לא ענה והשניה אמרה שתחזור אלי והיא עוד לא חזרה

אלי ואולי היא תחזור אלי ואולי לא.

 

עוד מוקדם ללכת לישון. כבר יצאתי עם פונצ'ה ואפילו רצנו קצת. הפעם עד העץ השני בשביל. כל פעם שאנחנו רצות אז אנחנו רצות טיפה יותר

מהפעם הקודמת. כל פעם כובשות עוד עץ. אף פעם לא הייתי מהאנשים שרצים, אבל אני מוצאת בזה איזו רגיעה לאחרונה.. הקפיצות שחוזרות

על עצמן מקרקעות אותי קצת בתוך הגוף..

 

אני חייבת לעצמי מקלחת חמה וארוכה כבר שלושה ימים.

גם שינה טובה לא תזיק לנסיכה עם עיניים נפוחות.

 

מאוד מתגעגעת לחיות בפארק.....לא חשבתי שככה זה יהיה.

 

 

הייתי בהחלט מעדיפה מחר ב7 וחצי בבוקר לגרף את האדמה של קובי וסקיילה ולא להיות באוטובוס לת"א המטונפת......