שלוש שש שש אפס חמש

אני אפס גמור. לרגע העזתי לחשוב שאני יותר בוגרת ממנה, אחר כך זה הפך ל"טוב, כנראה שפשוט עכשיו אני עוברת ימים קצת יותר טובים משלה", אבל מהר מאוד קלטתי שזה פשוט הקטע הזה שלי לרדוף אחרי הנורמליות. רק חסר להתחיל ללמוד ריקוד ולגדל בחזרה 2 צמות. לפעמים אני מרגישה ממש אפס גמור. במיוחד האמנות שלי. היא הכי גרועה. היא כל כך לא מעניינת ולא  מיוחדת וכל כך מתאמצת. אני לא אוכל לענות "לצייר" כשישאלו אותי מה התחביב שלי, כי אמורים להנות מתחביבים, ואצלי זה פשוט כל כך קשה. לצייר, לתפור, לצלם. הכל קשה, הכל ממש כמו בכוח. וכשאני כותבת, אפילו עכשיו, אני חושבת לעצמי שהכל מכוער פה. ואני זוכרת שהוא אמר שיש את האנשים האלה שבכלל אין להם כישרון, והם סתם עושים הכל מכוער, ואז הוא התחיל לתאר כל מני דברים שמאפיינים אותם, ואני כבר שוקעת בתוך הראש שלי ומשתגעת כי הוא מתאר בדיוק בדיוק אותי.  הוא שואל אותי "נכון?" ופתאום אני שמה לב שכבר כמעט ולגמרי הפסקתי להתרכז במה שהוא אומר, ואז אני חוזרת למציאות ולא יודעת מה פאקינ לענות לו. נכון, אני אומרת בסוף, ומתבכיינת מבפנים שחבל שאני חלק מאותם האפסים האל...

סוכות     אני נוני ופונצ'ה-     פונצ'ה היפה מתגרדת-     פונצ'ה מסתכלת על הסנוניות-     אנשים בשמחת תורה-     עוד שמחת תורה, ילדות רוקדות-     ילדות עם ספר תורה-      ילדה יפייפיה מחייכת-     "כמו קופים כמו קופים.." -     ילדה עם בלון, אהבתי את התמונה הזאת-     גם תמונה שאהבתי, ספר תורה ואנשים-     פונצ'ה היפה-   זהו. תמונות קצת מוזרות. לא כל יום מחליטים לתפוס ת'מצלמה וללכת לצלם דוסים. זה מצחיק, כאילו אני בגן חיות ואני מנסה לתפוס תמונות מעניינות. תמיד איכשהו הרגשתי שכולם מסביבי קופים, וגם אני קוף.   אין לי הרבה לכתוב. המרטינז הגיעו והן מגניבות, ואיך זה יכול להיות ששניה אחת בחיים שלי יכלה ככה לשנות לי את התוכניות לשנתיים הקרובות?   נראה מה יהיה. כולנו מכ חולים .

  מצאתי לפני יומיים בלוג שהייתי כותבת בו פעם.. מן יומן אכילה כזה. יומן הפרעות אכילה. זה החזיר אותי אחורה ועשה לי כואב, עליתי 4 קילו מאז. זה לא נשמע כזה הרבה, אבל לפעמים 4 קילו כל כך עושים את ההבדל. נכנסתי לכלמני בלוגים מהתגובות, חיפשתי את הקהילה הזאת, של אז.. אבל זה מן קטע כזה עם בלוגים של מופרעות אכילה, בדרך כלל הבלוג לא מחזיק מעמד הרבה זמן. או שעלו על הבחורה ואשפזו אותה ואז היא הפסיקה לכתוב, או שהבחורה החליטה להפסיק לכתוב ולנסות להוציא את עצמה מהחרא, או כלמני סיפורים אחרים. אני לא חושבת שאחת מהבנות שהכרתי מתה. לא יודעת. חיפשתי בנות ונכנסתי לבלוגים וזה לא כל כך נעים לראות גן סגור, גם אם זה היה גן נבול אחושרמוטה. מצאתי שתיים. ראיתי המון כינויים מוכרים אבל רק 2 לינקים עבדו. את אחת מהן זכרתי טוב. אני גם זוכרת איזה שיחה שהייתה לנו. אני זוכרת את הרגע שהיא הפסיקה לכתוב, ובדיוק לפני יומיים כשנכנסתי ראיתי שהיא די חזרה לשם. אי אפשר לצאת מהפרעות אכילה. אי אפשר לצאת מזה. יש לי מחסום כתיבה או סתם כאב שמקשה עלי, אז אני שמה שיר עצוב, אולי זה יזרום לי יותר. אתמול יצ...

זה אשכרה מוזר, לא כתבתי מלא זמן.. אין לי הרבה מה להגיד אבל זה מוזר מדי לא לכתוב כשמתחיל חודש חדש.. הפסיכומטרי עבר סוף-סוף.. במקרה הגרוע אני אקבל 440, ובמקרה הטוב 520.. נראה כבר מה יהיה. הזמנו סוף סוף איירבראש, הוא יגיע ממש עוד מעט ואני אשתולל ואעשה אמנות אחושרמוטה.. גם הזמנתי משקפיים מגניבות רצח, גדולות כאלה, חומות.. דודה שלי נוסעת ללונדון מחר ואולי היא תביא לי מרטינז אדומות מבריקות ונחשיות.. הלוואיייייייי. סתם, אין לי הרבה מה לכתוב.. אבל בא לי להגיד שלעצב אופנה זה חתיכת אמנות.