מצאתי לפני יומיים בלוג שהייתי כותבת בו פעם.. מן יומן אכילה כזה. יומן הפרעות אכילה.

זה החזיר אותי אחורה ועשה לי כואב, עליתי 4 קילו מאז. זה לא נשמע כזה הרבה, אבל לפעמים 4 קילו כל כך עושים את ההבדל.

נכנסתי לכלמני בלוגים מהתגובות, חיפשתי את הקהילה הזאת, של אז.. אבל זה מן קטע כזה עם בלוגים של מופרעות אכילה,

בדרך כלל הבלוג לא מחזיק מעמד הרבה זמן. או שעלו על הבחורה ואשפזו אותה ואז היא הפסיקה לכתוב, או שהבחורה החליטה להפסיק לכתוב ולנסות להוציא את עצמה מהחרא, או כלמני סיפורים אחרים. אני לא חושבת שאחת מהבנות שהכרתי מתה.

לא יודעת. חיפשתי בנות ונכנסתי לבלוגים וזה לא כל כך נעים לראות גן סגור, גם אם זה היה גן נבול אחושרמוטה.

מצאתי שתיים. ראיתי המון כינויים מוכרים אבל רק 2 לינקים עבדו. את אחת מהן זכרתי טוב. אני גם זוכרת איזה שיחה שהייתה לנו.

אני זוכרת את הרגע שהיא הפסיקה לכתוב, ובדיוק לפני יומיים כשנכנסתי ראיתי שהיא די חזרה לשם. אי אפשר לצאת מהפרעות אכילה. אי אפשר לצאת מזה.

יש לי מחסום כתיבה או סתם כאב שמקשה עלי, אז אני שמה שיר עצוב, אולי זה יזרום לי יותר. אתמול יצאתי מהבית בשעה 2 בצהריים, רציתי להיות רחוקה מאוכל. שלא תהיה לי אפשרות לאכול. רציתי לחזור למשקל של אז. הרגשתי דוחה וחסרת שליטה, ויש את הקול ההגיוני הזה, שקופץ ואומר שדווקא אתמול זה היה איבוד שליטה לגמרי. אני לא אוהבת את הימים שהייתי יוצאת מהבית כדי לא לאכול. מסתובבת כמו כלב, העיניים שלי מסכנות כל כך ואם לא הייתי כל כך חלשה הייתי כועסת על עצמי, אבל אם אני אצעק על עצמי רק קצת, אני אתמוטט. אני לא יכולה להחזיק מעמד. עוד כשיצאתי מהבית, הרגליים שלי כשלו והלכתי כמו אחרי צום של 30 שעות בערך. אני לא יודעת למה הרגשתי כל כך רע אתמול. אכלתי ב10 וחצי ארוחת בוקר, לא הייתי אמורה להיות עד כדי כך מסוחררת. לקחתי איתי את השיעורים בתנ"ך וב3 פתחו את המתחם. ישבתי שם ועשיתי שיעורים בזמן שמלא תופים וגיטרות עושים המון רעש. דווקא די הצלחתי יחסית לכאב האיום שהיה לי בבטן ויחסית לרעש המטורף. ב4 ועשרים הייתי כבר רעבה בצורה בלתי נסבלת, כולה אחרי 6 שעות. כעסתי. כעסתי שהסף רעב שלי פעם היה הרבה יותר גבוה. יכולתי לא לאכול הרבה יותר זמן, ופה אחרי 6 שעות אני ככה מתמוטטת? הרגשתי ממש מסריח. הלכתי הביתה וטחנתי. אחר כך נפגשתי עם עינת. לא רציתי לתת לה נשיקה בלחי כדי שהמולקולות של האוכל הדוחה שאכלתי לא יקפצו עליה וישמינו אותה. לא מגיע לה, וזה מוזר, כי בדרך כלל מופרעות אכילה שמחות שאנשים מסביבם משמינים. ישבנו ודיברנו עד איזה 6 וחצי, בעיקר על הפרעות אכילה, אבל גם על עוד קצת דברים. היא סיפרה לי איך היא הייתה מרמה באוכל במחלקה ועוד כלמני כאלה דברים. היא הייתה מאוד יפה וקינאתי בפרצוף שלה.

לא משנה כמה אני ארזה הפנים שלי ישארו שמנות ומכוערות. אני דומה לגבר זקן ואינדיאני. אני דומה לחן המכוערת. אני דומה לחולת דאון. הלכתי הביתה להתלבש לערב להקות. שמתי 13 ס"מ פלטפורמה ואפילו עם זה הרגליים שלי לא נראו רזות במיוחד. בדרך כלל הן נראות ממש רזות עם הנעליים האלו. הרגשתי רע והיה לי קשה להתרכז במוזיקה. עישנתי אתמול כמו בהמה וצרחתי והייתי אבודה. צרחתי בשיר Creep כמו משוגעת והדלקתי סיגריה מגולגלת למרות שהריאות שלי כבר לא יכלו לסבול את הגועל הזה.

צרחתי ופתאום רונן אמר לי שלום אחרי שנתיים + שלא דיברנו, מאז מה שהיה. כאילו הוא ריחם עלי שכל כך רע לי, כי פאקינג כל כך ראו עלי, או שפתאום נראתי לו מגניבה, ככה, צורחת בתחרות שחורות עם סיגריה שלא ברור מה היא מכילה. אולי כמו כולם הוא סתם חולה סמים ואוהב שיש לו חברים חולי נפש, כי זה הופך אותו למגניב יותר. אני מגבירה את המוזיקה. תמיד אני מפחדת שזה מציק לפונצ'ה, כי השמיעה שלה יותר טובה משלי, אני משתדלת לא חזק מדי. הייתי צריכה לישון אצל דניאל כי בבוקר הוא טס ליוון ורצינו להספיק להיות קצת ביחד. למרות שהספקתי לאכול עוד מאז הזלילה של 4 ועשרים, הרגשתי ממש גרוע. כבר הבנתי שזה לא עניין של רעב. משהו מוזר, משהו דפוק. נראה לי חטפתי וירוס. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה לישון אצל דניאל, ואיפשהו התפללתי שלא תרשה, כי היה לי רע כל כך. בסוף הלכתי אליו, חשבתי שאולי אני אתחרט אם אני לא אלך, כי אני הולכת להתגעגע אליו כמו מטורפת. אחרי שאמרתי לו שאני באה הוא ממש שמח והבנתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. ב1 וחצי התעוררתי עם בחילה נוראית והלכתי הביתה. בכיתי והתנצלתי שהרסתי לו את השינה ושאני לא איתו לפני הטיסה. תקעתי את החזיה שלי ואת החולצה בתוך המגפיים כי לא היה שקית. הלכתי הביתה יחפה ב2 ומשהו, כשהנעליים ביד שלי, כבדות. כמעט מקיאה את נשמתי, חזרתי הביתה, הערתי את אמא ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. סיפרתי לה הכל ובעיקר בכיתי שאני ככה מאמללת אותה. שכל לילה שני היא צריכה להציל אותי. שהיא לא ישנה בגללי, שאני כזאת ילדה גרועה, שהלוואי שלא הייתי מאמללת אותה ככה. כמו אז, שהיא הייתה צריכה לבוא באמצע הלילה בכותונת שלה לגן, כי אני שיכורה ומקיאה, והיא החברה הכי טובה שלי, ואין לי על מי לסמוך או למי להתקשר. רק אליה. עצוב לי לעשות רע לאהובים שלי. הבטחתי אתמול לפונצ'ה שאני אשמור על עצמי, שאני לא אלך רחוק הפעם. אמרתי לעצמי שאני לא אערב את דניאל כי נמאס לי להרוס כבר את היחסים עם הנפש הרקובה הזאת שלי. אמא שמרה עלי עד הבוקר. ישנו יחד במיטת יחיד שלי. כנראה נהייה לי איזה אולקוס. אין לנו כוח לעוד גסטרוסקופיה, אז פשוט התחלתי לקחת לוסק ומתישהו זה יעבור. הלוואי שפשוט הכל יעבור כבר.

הדבר שאני הכי רוצה, זה שבסוף י"ב אני ואמא נטוס ביחד לאנשהו. אמא רוצה לספרד, אני אולי רוצה לונדון. אני רק יודעת שמבחינתי זה חייב להתגשם, שמעכשיו אני חוסכת כי אני שונאת שאמא צריכה לבזבז עלי. אני רוצה לעשות את הטיול הזה ואני אוהבת את אמא שלי, ונקנה לפונצ'ה המון מתנות יפות.

נאכל ונצחק ונבכה ונצטלם ואני אלמד את אמא ואמא תלמד אותי, ויהיה הכי טוב בעולם.