אני אפס גמור. לרגע העזתי לחשוב שאני יותר בוגרת ממנה, אחר כך זה הפך ל"טוב, כנראה שפשוט עכשיו אני עוברת ימים קצת

יותר טובים משלה", אבל מהר מאוד קלטתי שזה פשוט הקטע הזה שלי לרדוף אחרי הנורמליות. רק חסר להתחיל ללמוד ריקוד

ולגדל בחזרה 2 צמות. לפעמים אני מרגישה ממש אפס גמור. במיוחד האמנות שלי. היא הכי גרועה. היא כל כך לא מעניינת ולא

 מיוחדת וכל כך מתאמצת. אני לא אוכל לענות "לצייר" כשישאלו אותי מה התחביב שלי, כי אמורים להנות מתחביבים,

ואצלי זה פשוט כל כך קשה. לצייר, לתפור, לצלם. הכל קשה, הכל ממש כמו בכוח. וכשאני כותבת, אפילו עכשיו, אני חושבת

לעצמי שהכל מכוער פה. ואני זוכרת שהוא אמר שיש את האנשים האלה שבכלל אין להם כישרון, והם סתם עושים הכל מכוער,

ואז הוא התחיל לתאר כל מני דברים שמאפיינים אותם, ואני כבר שוקעת בתוך הראש שלי ומשתגעת כי הוא מתאר בדיוק בדיוק אותי.

 הוא שואל אותי "נכון?" ופתאום אני שמה לב שכבר כמעט ולגמרי הפסקתי להתרכז במה שהוא אומר, ואז אני חוזרת למציאות

ולא יודעת מה פאקינ לענות לו. נכון, אני אומרת בסוף, ומתבכיינת מבפנים שחבל שאני חלק מאותם האפסים האלה. אני מוצאת

 את עצמי נותנת לאנשים עצות ואוכלת את עצמי שיכול להיות שממש ברגעים אלה אני מורידה אותם ברמה, כי אולי הם יקשיבו

לעצה שלי ויהפכו להיות קצת כמוני. הלוואי שלא הייתי מטומטמת כל כך. לשלב צבעי הקשת זה תמיד יפה ונחמד לעין, אבל אני

 לא באמת יודעת לצייר. זה המוח שלי שבכוונה רוצה לשקר לאנשים, והוא שולח פקודה ליד שלי עכשיו להכין את צבעי הקשת

ולמרוח אותם על הדף. הוא יודע שאחר כך אנשים יסתכלו ויראו משהו צבעוני וזה יראה להם יפה, אבל זה לא באמת. זה לא באמת.

 הסקצ'בוק שלי הוא כולו שקרים וגועל נפש. כבר יומיים מנסה לעשות אותו יפה, וכל פעם אחרי שאני מוסיפה משהו אני סוגרת אותו,

 מדמיינת שאני נכנסת עכשיו לדמות של המורה שלי לאמנות, ומדפדפת. מנסה לראות את זה דרך העיניים שלה,

לדעת מה היא חושבת. אני מרגישה לידה נורא קטנה. אני מכוערת של ממש ואני מחקה אנשים גדולים, איזה חלק בי

שעדיין לא יצא מהאשלייה, חושב שאולי אני הופכת למגניבה בכך שאני מחקה אותם. אני לא אהיה כמוהם בחיים. אני לא

 באמת טובה ולא באמת מגניבה. אין לי באמת שכל אמנותי וידיים אמנותיות. לפעמים בא לי פשוט לחתוך אותן.

הידיים שלי הן אויב גדול מאוד. הכלבה שלי עצובה שאני אמא שלה, היא משתעממת וישנה כל היום.

היא נכנסת מתחת למיטות. מחפשת חושך. לפעמים נדמה לי שכשאני נופלת היא נופלת יחד איתי. הכי אני מפחדת מהכל,

זה להיות אמא לא טובה בשבילה.

 

בנוסף אני גם מפחדת מכל כלי תחבורה אפשרי [אם להיות יותר ספציפיים אז מטוס רכבת אוטובוס אוטו של אבא ומונית], אני מפחדת מגשם, מברקים ורעמים, ממחלות, אני הכי היפוכנדרית בעולם. מסתובבת עם הולטר. כשעמדתי שם בהלוויה של ברושקה היפה עם ההולטר הרגשתי מאוד מטומטמת.

לפעמים כשקורים דברים גדולים וקשים אני יוצאת מהבועה שלי לכמה דקות. איך אמרתי שאני לא אעשן יותר בחיים,

 ויום אחרי זה התמסטלתי בגן מאיר. איך אני משקרת לעצמי, מפרה הבטחות.. תמיד הייתי למטה, תמיד הייתי עובש, תמיד הייתי רקובה,

תמיד חולה, תמיד התקף חרדה. אמרתי לה, וזה נכון. כמעט 18 שנה של התקף חרדה. באמת ובתמים שאני חושבת שזה אחד גדול, ולא הרבה קטנים. החיים שלי הם טירוף אחד גדול, ואין לי סכיזופרניה ואני גרה בבית גדול ויפה. יש לי אחים מקסימים והורים נהדרים וכלבה ותוכי טובים מאוד, והחיים שלי הם טירוף אחד גדול ואני אפס. והנה שוב אני מנסה לאחל לעצמי, "מתי תהיי נורמלית כבר?" אבל ממש לפני שהתיישבתי לכתוב הרגשתי מטומטמת עם כל הנסיון הזה שלי להיות כבר נורמלית.

אולי אני צריכה להתדרדר לסמים קשים ולמות באיזה מערת שועלים חשוכה. קשה לי עם עצמי, קשה לי עם הידיים שלי, קשה לי עם יחסים בין אישיים, אני דוחה את עצמי. אני בוכה והגרון שלי עוד יותר כואב. אני מתנקה ולא יודעת למה. אני גם לא רוצה להתלכלך אז אני לא יודעת למה אני חושבת על זה בכלל, סתם, להראות למפגרת הזאת שהיא אני, כמה אני אומללה ומסכנה. עוד שניה אני מעיפה לעצמי כאפה לפנים.

אני חיה בסרט גמור. 

אלוהים תעזור לייייייייייייייי בבקשההההה אני רוצה להפסיק להיות מטומטמתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת