רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2008
תמונה
תמיד ידעתי מי זה סלבדור השמן והכרתי אותו, אבל אף פעם לא ממש דיברנו. "כשהייתי קטן," הוא התחיל לדבר, ומה שעבר לי בראש זה מתי אי פעם הוא היה קטן. "באו אליי מכשפה ופיה. יכול להיות שזה סתם הייתה התערבות בינן, אבל הן באו אליי עם עובדה: הולכות להיות עליך קללה וברכה. הקללה היא שכל חייך תהיה בית לזבובים, והברכה היא, שאם תרצה, משם תצליח" "באמת?" שאלתי בתמיהה. לא שמעתי לא את הכלנאיים ולא את הנביאים מדברים על פיות ומכשפות מעולם.   "לא, סתם המצאתי את זה, ככה אני מעודד את עצמי, אבל מכאן אני באמת הולך להצליח".  איזה טיפוס מוזר הוא, אני לא מאמין.  "פעם חרבנתי בבית נטוש ואז הרמתי את זה במקל וזרקתי על הקיר. זה הצחיק אותי.  לזרוק נייר טואלט רטוב על קיר לא משתווה לזה בכלל. הרעש של זה על הקיר לא מפסיק להצחיק אותי, כל פעם מחדש.  בכל אופן אני עובד על פטנט של קקי מלאכותי חסר ריח ולא מלכלך שאפשר לזרוק על קירות או בהפגנות.  זה יהיה להיט! אני הולך להצליח מחרא!" [קטע נחמד שאחי כתב].     נכון שאנחנו פשוט זוג סקסיים!?!? [חוץ ממני חח]

היינו עושים אהבה

תמונה
    הייתה אחת שידעה לעשות קסמים שידעה להגיד מילים שצבעו את השמש בדם אני זוכר בלילות של ירח מלא היית באה אלי לא במקרה מסוממת מטורפת בלי הכרה היינו נופלים לרצפה נוזלים מהתקרה היינו עושים אהבה היה לנו טוב היה לנו רע היינו ביחד לא השארנו ברירה אני זוכר בלילות של ירח מלא היית באה אלי לא במקרה מסוממת מטורפת בלי הכרה היינו נופלים לרצפה נוזלים מהתקרה היינו עושים אהבה     אמרו לי שהשיר הזה ממש מתאים לי. שמחתי. שאלת השאלות בימים אלו היא אם לגזור את השיער ולחזור לקצר. בא לי חורף, שהלחץ כבר יגמר. אם כבר שיער ארוך לפחות שיחמם אותי בקור. אני אלך עם כובעים מגניבים וארד ל38 קילו ואף אחד לא ידע בגלל הסוודר הגדול.
תמונה
   "עד שאני תופסת אומץ ומנסה להתקרב ולהשיג לעצמי איזה חברה או שתיים, זה חייב להתפקשש". זה הולך להיות פוסט נורא ילדותי.לגמרי נשמע מפה של ילדה בכיתה ד'. סתם. אין לי חברות וזה ממש חסר לי. ואף אחת לא יכולה לכתוב לי עכשיו בתגובות "אני חברה שלך" כי זה לא אמיתי. רק אחותי [לא שזה לא משהו, אבל אתם יודעים]. בא לי חברות מהכיתה כזה. חברות מהשכבה. בא לי להיות חלק מקבוצת בנות לגמרי קיטשית. אני לא יודעת למה, אבל כאילו לא רואים אותי ככה. לא רואים אותי כאחת שמסוגלת לדבר על ורוד ובגדים ובנים, והכי קטע, שאני ה-בחורה לדבר איתה על זה. יעני, אני הכי נקבתית בעולם בקטע הזה. אני לומדת בכיתת מחול. אני לא רוקדת, סתם שמו אותי שם. יש מעט בנים ולכל הבנות יש יומן של הנסיכות של דיסני. כל הבנות יושבות בגוש אחד ואני מאחורה עם אבי לוי, שצועק כל שניה למורה שהוא מת לסיגריה, ולפעמים אני מתביישת שאני יושבת לידו, ואני רואה פרצופים של בנות בקטע של "מה את עושה ליד האידיוט הזה?" אבי הוא אחלה, אבל הלוואי שיכולתי לשבת עם כל הבנות ולא להרגיש דפוק. בגלל שהן כבר מגובשות כזה, ולמדו ביחד הרבה זמן, קשה...

אני עדיין כאן.

תמונה
  לא עדכנתי הרבה זמן.. סתם. אני אוהבת לכתוב כשמתחיל חודש חדש, ואז לראות כמה ענקי הארכיון שלי. זהו, אין יותר תומר. הפגישה האחרונה הייתה נחמדה. עצובה, אבל נחמדה. תומר הביא ביסלים ואני הבאתי דיאט קולה. שתינו ואכלנו ודיברנו על זה שאני אוכלת לידו, שזה די מוזר, ומגניב קצת. כתבתי לו ארבעה עמודים, וציירתי לו ציור. ציירתי לו ילדה וכלבה, ועץ. הוא אהב את זה. הוא אומר שהוא לגמרי הצטמרר מהמכתב. הוא קנה לי את הספר דמבו. אמר לי שכמו שדמבו יכול לעוף בלי העורב גם אני יכולה בלעדיו. היה לי טוב איתו, ועצוב לי שנגמר. למה דברים חייבים להגמר. אוטוטו אני מסיימת ללמוד ויוצאת לעולם הגדול. אני צריכה כבר לדאוג לרישיון, זה כלכך מטופש לדחות את זה. אני מקווה שילך לי העניין של השירות לאומי. בעלי חיים זה החיים שלי. אני רוצה לעזור להם. אני רוצה ללמד אנשים כמה הפרוותיים האלה מדהימים. השתנו לי החיים מאז פונצ'לה שלי, ואני לא מתחרטת לרגע על הקעקוע, וגם לא אתחרט. אני יודעת את זה. [דרך אגב, אם להציץ כמה חודשים אחורה בבלוג שלי, כבר כתבתי מזמן שאני רוצה לקעקע אותה על עצמי]. יש לי מחברות של הלו-קיטי ופוקה, הכל ורוד בטירוף. ...