שלוש שש שש אפס חמש

  בחיי שראיתי לו בעיניים.   לא נקלט. לא נקלט. אי אפשר לדבר. קושי. גוש בגרון. כאב ראש. דמעות. מה...זהו? הלכת? כל-כך מהר? בקושי הספקתי... בקושי הספקת את בעצמך. זה לא פייר. אני גם קצת כועסת על עצמי, שלא בדיוק הספקתי להגיד לך כל מה שהיה לי בפנים. כבר אמרתי לך על העיניים, על החיוך, אבל לא עד הסוף. לא עד הסוף. יש רק כמה בנות בודדות בעולם שהדהימו אותי כמו שאת הדהמת, ליתר דיוק, שתיים. אני לא יודעת מה בדיוק הרגשתי אליך, ואת האמת, זה כבר בכלל לא משנה כי הלכת, וכשאני חושבת על זה, גם אם לא היית הולכת זה לא היה משנה. את מהאלה שהתבישתי להסתכל עליהן. מאלה שפחדתי להתאהב בהן. איזה קטע זה. בדיוק מחר אני נפגשת עם המדהימה השניה. אני קצת חושבת שהצלת אותי. ממש כאילו מתת בעצמך והצלת את החיים שלי. בשעות הראשונות, בזמן שאיכשהו ניסיתי לעכל [ושלא תביני לא נכון, זה עדיין תקוע לי בלמעלה של הוושט], אז חשבתי על זה שכל המחשבות שלי על התאבדות זה הדבר הכי טיפשי בעולם, והבנתי סופית שאין מצב בחיים שזה יקרה. הבטחתי. הבטחתי שעד גיל 30 ימצאו אותי מתה. אני מפרה הבטחה.   יפה. יפה כל כך. התמונה היחידה שלך שהייתה ...

  לקעקע אותך ולאהוב אותך לעולמים.     את כל כך יפה.

  זה מצברוח כל כך מוזר. אתמול דיברתי עם דוב בפעם הראשונה על כל מה שהיה. שוב בכיתי. אני לא חושבת שמאז שנפרדנו הייתה פעם אחת שדיברנו ולא בכיתי. ביקשתי ממנו שיספר לי שוב את הסיפור, למה הוא נפרד ממני. האמת שזה כן חידש לי, ודי הרגיע. אמרתי לו שאני שונאת את חברה שלו ואני יודעת שזה די טיפשי, והוא אמר שזה בסדר, שהוא גם לא מחבב את בר. אמרתי לו הכל. הכל. הוא אמר שהוא מצטער, ושהוא לא התכוון. אני חושבת שבכל התקופה הזאת [שנה וחודש] שהתייסרתי מהסיפור הזה, כל מה שהיה חסר לי זאת השיחה הזאת. אבל מצד שני היא לא הייתה יכולה להתקיים יותר מוקדם מזה, כי דברים התבשלו לי במוח, ואצלי הכיריים די מקולקלים ואפשר לבשל רק על אש קטנה. התחבקנו. אפילו כמה פעמים. וזה הרגיש לי טוב. אני חושבת שסוף סוף אני אוכל להרגיש קצת נוח לידו.   ולנושא אחר לחלוטין, שבטח לא תבינו ממנו יותר מדי:   כבר שנתיים, אה? שנתיים ש... עשה לי וואחד פלאשבק. היה שונה. יותר חזק. זה מצחיק, איך שההוא ידע... ואיך שאכלנו אחר כך. די נהנתי. אני רוצה לחזור על זה שוב. אולי ב23. החלום שלי זה לצייר במזגן עם מוזיקה, וזה. לא חשוב. בחיי שלא חשוב. ...

  אז לצערכם, כפי שאתם רואים, אני חיה ונושמת. חזרתי מהצפון. [למרות שבלילה האחרון הקאתי בטירוף והיו לי שיגועים בדופק, כך שהייתי די קרובה למוות]. בכל אופן, לא ממש מתחשק לי לכתוב, אז אני סתם אעלה איזה משהו שעשיתי עכשיו בפוטושופ.   עבודה מלוכלכת. ככה קראתי לזה, סתם ככה.     וכל כך מעצבן אותי שאני לא יכולה להגיב. סעמק.   כולם בים ואני לא. אין לי כל כך כוח לכולם. עדיף לי ערב שקט עם אהוב ליבי, ואולי סקס, למרות חילוקי הדעות בין המוח שלי לכוס שלי. המוח אומר שלא בא לו אבל לפעמים כשמסתכלים לי בין הרגליים נזכרים בכינוי הישן שלי. גברת שלולית זה ימים ישנים שאני לא יודעת אם אני מתגעגעת אליהם. לא נראה לי ש.   עבודה מלוכלכת. מוח מלוכלך. גוף מלוכלך.   הלכתי להתקלח. אם לא הייתי שמנה הייתי מתחילה צום עכשיו. זה כזה מצברוח של צום, אבל למי יש זין?     עריכה:   2005 הייתה שנה מטורפת. [ודי גרועה, למען האמת].     וסתם בלי קשר, אחרי שיטוט בשנים קודמות בבלוג, גיליתי שעוד מעט אני "חוגגת" שנתיים של הפרעות אכילה. זה התבטא בכלמני צורות, לפעמים זה היה חזק ולפעמ...

  יש דברים שאני שונאת ואני יודעת שאני שונאת, אבל משום מה אני מוצאת את עצמי פעם בחצי שנה-שנה מזכירה לעצמי כמה הם מגעילים ע"י ביצוע של אותם דברים. ביום שני הזכרתי לעצמי שמפגשי ישרא הם באמת באמת תת רמה, וכנ"ל לגבי סיגריות. פעם [2004-2005] הם עוד היו אחלה. באו כלמני אנשים, בלי קבוצה של חברה שהם מכירים או חברים שלהם מהצפון שהם צריכים לפגוש. באו סתם, להכיר אנשים חדשים. באו כלמני אנשים, והכי מגניב- לא כולם היו לבושים אותו הדבר. [אוי פאק זה כזה נוראי. אני חושבת שאני היחידה שלבשתי לבן.] זה היה מגניב כזה... אם אתה פוגש בנאדם מגניב אז אתה יושב ומדבר איתו ואז אתם מחליפים מספרי בלוגים ונשארים בקשר ומכירים את אותו הבנאדם יותר טוב דרך הבלוג. היום, לא רק שאין את מי להכיר כי כולם מחפשים את החברים שלהם מהצפון ומבקשים נדבות בשביל וודקה זולה- גם מלא הבלוגים מלאים רק בתמונות ודברים מטופשים. קיצור, תכלס לא באמת אכפת לי, זה סתם מפגר כזה...יש לי עוד שנה לנוח מהשטות הזאת ואז שוב המוח המעוות שלי ירצה להזכיר לי כמה זה דפוק.. אז סבבה.   אתמול הייתי בנחלת בניימין. בחיי שאני כבר עייפה לנסוע לתל אביב כ...