אפילו הדובי בכה.

 בחיי שראיתי לו בעיניים.

 

לא נקלט. לא נקלט.

אי אפשר לדבר.

קושי. גוש בגרון.

כאב ראש.

דמעות.

מה...זהו? הלכת? כל-כך מהר?

בקושי הספקתי...

בקושי הספקת את בעצמך.

זה לא פייר.

אני גם קצת כועסת על עצמי, שלא בדיוק הספקתי להגיד לך כל מה שהיה לי בפנים.

כבר אמרתי לך על העיניים, על החיוך, אבל לא עד הסוף.

לא עד הסוף.

יש רק כמה בנות בודדות בעולם שהדהימו אותי כמו שאת הדהמת, ליתר דיוק, שתיים.

אני לא יודעת מה בדיוק הרגשתי אליך, ואת האמת, זה כבר בכלל לא משנה כי הלכת,

וכשאני חושבת על זה, גם אם לא היית הולכת זה לא היה משנה.

את מהאלה שהתבישתי להסתכל עליהן. מאלה שפחדתי להתאהב בהן.

איזה קטע זה. בדיוק מחר אני נפגשת עם המדהימה השניה.

אני קצת חושבת שהצלת אותי. ממש כאילו מתת בעצמך והצלת את החיים שלי.

בשעות הראשונות, בזמן שאיכשהו ניסיתי לעכל [ושלא תביני לא נכון, זה עדיין תקוע לי בלמעלה של הוושט],

אז חשבתי על זה שכל המחשבות שלי על התאבדות זה הדבר הכי טיפשי בעולם, והבנתי סופית שאין מצב בחיים

שזה יקרה. הבטחתי. הבטחתי שעד גיל 30 ימצאו אותי מתה.

אני מפרה הבטחה.

 

יפה. יפה כל כך.

התמונה היחידה שלך שהייתה אצלי הלכה לאיבוד.

עצוב לי.

 

כל הזמן אמרת לי שאת רוצה להסתפר. לגזור את השיער הארוך שלך שמגיע עד לטוסיק ולעשות קוצים קצרצרים.

רצית להסתפר דווקא בחורף, כי אמרת שזה יפה עם צעיפים, ולא היה אכפת לך שיהיה לך קר בראש.

ואז ראיתי אותך לפני כמה ימים, עוד לפני האישפוז והכל.

כבר עשית חצי דרך, השיער שלך מגיע עד לכתפיים, אולי אפילו פחות.

מי ידע באותם ימים שעשית כבר הרבה יותר מחצי דרך בחיים שלך.

היית כל-כך יפה. יפה ומצחיקה. כמו תמיד.

חיבקת אותי חזק וחיבקתי אותך גם, ואז עזבנו ואז חיבקתי אותך שוב, ואמרתי שבאמת באמת התגעגעתי.

היה לך גם עגיל חדש באף, ממש כאילו התייפייפת כדי ללכת מפה מגונדרת.

גם אם לא היית עושה את זה היינו זוכרים אותך יפה, בחיי.

 

איכשהו זה מרגיש כאילו אלוהים [אם יש אחד] סידר לי מן פגישת פרידה איתך, אבל מצד שני אני שונאת את אלוהים

המטומטם הזה שחושב שהוא באמצע משחק סימס ועושה מה שבא לו והורג לי אותך עם פאקינג בורקס גבינה מזויין.

לעזאזל. זה נשמע כל כך מגוכח.

 

כואב לי כלכך. כלכך כלכך כואב לי.

ממש עכשיו קוברים אותך, ואני לא מסוגלת.

אני רק חמישה קילומטרים ממך, לא מסוגלת להיות שם.

לא מסוגלת לקלוט בכלל.

כותבת ובוכה ולא מסוגלת.

 

את שומעת אותי? מעניין אם את שומעת.

אם את שומעת בטח עצוב לך איך שכולם פה בוכים.

 

אני חושבת שכדאי לי לאכול בלי לחשב קלוריות.

יכול להיות שגם הגוש חשיש האחרון שלי ילך למישהי אחרת.

אני פתאום מרגישה צורך לשמור על החיים שלי יותר.

 

כואב לי. את יפה כל כך.

 

 

1991-2007.

 

כמו שציינתי הלכה לי לאיבוד התמונה היחידה שהייתה לי, אז קרדיט לתמונה לנתיב,

וסליחה על הגניבה מהבלוג הזה.