צילומים מהיום + תמונה של הקעקוע.
וכמו שהבטחתי, תמונה של הקעקוע:
רשומות
עיצוב חדש.
וגברת שלולית כבר לא גברת שלולית, אחרי יותר משנה. מספיק. בינתיים זה וונדי, כי זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. ויש עוד כמה סיבות, אבל אין לי כוח לחשוב על איך לכתוב אותן. חשבתי גם על ווינגית, בשביל הנוסטלגיה. [ומי שלא מכיר אותי מספיק לא אמור להבין]. עריכה: שיניתי את זה לווינגית. בינתיים לא מתחשק לי להגיד למה וכאלה. אולי מתישהו. בכל אופן. אני, וחיי הקרקס שלי. סוג של התחלה חדשה.
אני זוכרת איך הייתי פוחדת מהלילה. כל לילה, אחרי שאמא ואבא כבר נכנסו למיטה אני עדיין ישבתי על שלי, קפואה. לא יכולתי לזוז, אבל בסוף הייתי מקימה את עצמי. בזמן שאני רועדת הייתי הולכת לחדר של ההורים, שבבוקר נראה לא מאוד רחוק מהחדר שלי, אבל עכשיו נראה אלפי קילומטרים ממנו. אמא הייתה נותנת לי חצי כדור קלונקס ולילה טוב. אני זוכרת איך הערצתי את... אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לה. היא כמוני. שונאת את השם שלה, אז יש לה אלפי כינויים. לי היה הרבה יותר נוח לקרוא לה בשם שלה, אבל היא לא רוצה, אז בואו נסגור על קלו. [או בשם היותר מלא: קלוקינה לוסיה, או בחמוד שהדבקתי לה: קלוקי]. בכל אופן, את קלו הכרתי דרך האינטרנט. זה קצת מצחיק איך שהכרנו. הייתי פריקית קטנה ומטומטמת בת 13 שכל היום בוכה, והיא הייתה מקסימה [והיא עדיין], אז היא הוסיפה אותי לאייסיקיו שלה ושאלה אם בא לי לפטפט קצת. וככה התחלנו לפטפט קצת. ועוד קצת. עוד ועוד ועוד... ["אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום..."]. קלו כותבת הכי מדהים בעולם. היא גם מציירת, וגם בפוטושופ היא ממש לא רעה. אני זוכרת, כשעוד גרתי בפ"ת, איך הייתי יושבת בחדר בלאגן...
בפוסט הקודם כתבתי שאין לי מה להגיד. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה לא שאין לי מה להגיד.. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. ובכלל, כל כך כואב בימים האחרונים שאני לא מצליחה לדבר בכלל. אני כלכך בולסת בימים האחרונים.. ולא בקטע של כל המעצבנות שאומרות שהן בלסו ובתכלס הן אכלו איזה שלוש חסות... אני מדברת על פיצות ולחמניות וכמויות ענקיות של שוקולד ומה לא. ): וסתם. בא לי למות. צבעתי את השיער לאדום. תמיד התמונה הזאת הייתה בשבילי משהו מיוחד ורציתי להיות כמוהה. אני לא מספיק חזקה בשביל להגיע לרזון כזה, אז אני צובעת את השיער כמו מטומטמת. כוס אמק. ועוד עכשיו כשנכנסתי לבלוג עלה לי הקקי הזה עם התמיכה בהפרעות אכילה. כל האנשים בעולם הם בולשיט אחד גדול וצריך לחרבן עליהם אחרי בולמוס של עשרים מליון קלוריות ו38 כדורי לקסעדין. שיטבעו בקקי, אמן. לעזאזל איתכם. אוקיי? נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי. אני הולכת לאכול.
יום הולדת 3 שנים לבלוג!
קולולולוללולולולולולולו!!!!!!11 בעלת הבלוג רוצה מתנות! אה ובעלת הבלוג ירדה איזה 3 קילו! ושיט! אמא של בעלת הבלוג כועסת עליה אז בעלת הבלוג הולכת לסדר את החדר ואחר כך היא תכתוב פוסט נורמלי. ביי!
שינויים.
פעם. ואז פתאום יש לה בלונד בשיער. ולו פתאום הוא מגיע עד אחרי הכתפיים. ושלי... שלי מת כבר מזמן. וזה סתם מטופש ואין הרבה פואנטה. ושלא תחשבו שאנחנו חברים טובים כי זה סתם יצא ככה בתמונה. סתם בחרתי אותה, כי לי יש שם שיער ארוך ולו קצר ועם מימס זה סתם הסתדר כי היא כל הזמן משתנה. וזהו... בעיקרון. [קרניים מזויינות שמנסות לעשות איזון בתמונה. גושי פרווה קטנים וקופצניים בתוך שיא קטיעת הנשיות שלי] אין לי כוח.
אם יש משהו שאני שונאת באמת, זה את איך שאתם מגיבים כשאני עצובה. מעצבנים. מעצבנים. אני כל כך שונאת לשמוע "אויש נו. שקט. את יפה. את רזה.." אני לא יפה! אני לא רזה! אני לא יפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11 ולא רזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111 ואני שונאת לשמוע את זה בדיוק אחרי שנשקלתי וראיתי שעליתי איזה 18 קילו ואני יושבת ובוכה לכם ואתם אומרים לי "לא השמנת בכלל" יענו מה אתם מפגרים?! המשקל לא משקר למה אתם לא יכולים לחבק ולהגיד שיהיה בסדר או משהו?! למה לזיין בשכל?! ועוד אלה שאומרים לי דברים סטייל "שקט כבר עם זה" מה שקט?! מה שקט?! אין לי כוח להיות שמנה כמוכם, אוקיי?! לדעתכם גם אם אני אשקול 10 קילו יותר זה יהיה פנאן.. "יש מה לתפוס" עאלק אתם לא מבינים שא-ו-ת-י זה הדבר שמגעיל הכי בעולם ואני לא רוצה לשמוע את זה יותר בחיים?! לא יפה, ולא רזה. אוקיי? יופי.
הנה אני!
התגעגעתם? [פחח.] הממ, כן. נו. אז אתם בטח שואלים איפה הייתי כל השבוע הזה. שכבתי לי במיטה עם חום 39.7 ודלקת גרון זונה מניאקית. אוף אוף לא יכולתי להנות לי עם החבריקו שילי ואלוהים ישמור איך התחשק לי לאכוללללללללל. זה בדיוק נפל על שבוע שאמרתי לעצמי שאני לא אספור בו קלוריות. כנראה מישהו שם למעלה החליט להציל את הגוף שלי מההחלטה הנוראית הזאת ו.. להלהלה ירדתי איזה 2 קילו (: קיצור היום כבר היה לי חום יותר נמוך, גם הייתי בבית חולים כי היה לי חשד לאיזה משהו בגרון שדורש ניתוח אבל בסוף הרופא אמר שאם אני אמשיך לבלוע כמויות-אנטיביוטיקה כמו ילדה טובה הכל יהיה בסדר עוד שלושה ימים. יאק. גם אתמול הייתי בבית חולים. המכוערים שמו לי את הקקי הזה ביד בשביל האינפוזיה ואני שונאת שדברים תקועים לי בתוך הוריד >: מצידי תחתכו אותי תעשו לי עגילים בפטמה השמינית תשפכו לי וודקה לעיניים.. אבל בחייתתתת למה להשאיר לי צינורית מכוערת בוריד לילה שלם?! אוף. קיצורררר. באמאשלכם מה אני אלבש מחר בערב? בואנה עדיין לא התלהבתי מהקעקוע ואין לי תמונה שלו במחשב :| סעמוק. טוב. יום יבוא. ...