אני זוכרת איך הייתי פוחדת מהלילה.

כל לילה, אחרי שאמא ואבא כבר נכנסו למיטה אני עדיין ישבתי על שלי, קפואה.

לא יכולתי לזוז, אבל בסוף הייתי מקימה את עצמי.

בזמן שאני רועדת הייתי הולכת לחדר של ההורים, שבבוקר נראה לא מאוד רחוק מהחדר שלי,

אבל עכשיו נראה אלפי קילומטרים ממנו.

אמא הייתה נותנת לי חצי כדור קלונקס ולילה טוב.

 

אני זוכרת איך הערצתי את... אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לה.

היא כמוני. שונאת את השם שלה, אז יש לה אלפי כינויים.

לי היה הרבה יותר נוח לקרוא לה בשם שלה, אבל היא לא רוצה, אז בואו נסגור על קלו.

[או בשם היותר מלא: קלוקינה לוסיה, או בחמוד שהדבקתי לה: קלוקי].

בכל אופן, את קלו הכרתי דרך האינטרנט.

זה קצת מצחיק איך שהכרנו. הייתי פריקית קטנה ומטומטמת בת 13 שכל היום בוכה,

והיא הייתה מקסימה [והיא עדיין], אז היא הוסיפה אותי לאייסיקיו שלה ושאלה אם בא לי לפטפט קצת.

וככה התחלנו לפטפט קצת. ועוד קצת. עוד ועוד ועוד... ["אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום..."].

קלו כותבת הכי מדהים בעולם. היא גם מציירת, וגם בפוטושופ היא ממש לא רעה.

אני זוכרת, כשעוד גרתי בפ"ת, איך הייתי יושבת בחדר בלאגן שלי [יש לי חדר בלאגן, ועוד חדר שהוא יעני החדר הטהור

ואני ישנה בו], והיינו מדברות עד איזה 4 בבוקר [ופחדתי. אבל רק קצת].

כמו פריקית קטנה בת 13 טיפוסית שמעתי אבריל לאבין וניסיתי לחקות את אחותי הגדולה.

[אני וקלו החלטנו באיזשהו שלב שאנחנו אחיות].

האמת, שלא יצא מזה שום דבר רע כמו במקרים אחרים שניסיתי לחקות אנשים.

היא פתחה לי את הדמיון, התחלתי לכתוב, היא השפיעה עלי מאוד מאוד וכל דבר שהיא כתבה\ציירה נראה לי

הכי יפה בעולם.

אני זוכרת שביקשתי ממנה להמציא לי כינוי. ידעתי שלא משנה מה היא תגיד זה יצא מגניב, כי היא כולה מגניבה כזאת.

תמיד אהבתי את הכינוי שלה, אבל מה לעשות שאי אפשר לגנוב כינוי, ובמיוחד לאחותך הגדולה.

הכינוי שלה היה אצטרובלית.

היא קראה לי ווינגית. זה נשמע קצת מוזר אולי, אבל זה היא אמרה את זה, אז זה מיוחד.

וחוצמיזה יש לי אהבה מאוד מיוחדת לכל דבר שקשור בכנפיים [ציפורים, פיות..], אז ווינגית מתאים לי.

 

אני זוכרת שהלכתי לאיבוד. במהלך הדרך הלא נכונה הזאת שנכנסתי אליה גם איבדתי את הכינוי הישן,

וקיבלתי אחר. גברת שלולית.

 

גברת שלולית מזכיר לי דברים לא טובים, והגיע הזמן להפטר מהזבל.

אני רוצה לנקות. אני רוצה לחזור לימים שבדיוק התחלתי לחיות. בדיוק התחלתי לראות דברים בצורה שונה.

אני לא רוצה ממש לחזור לשם, עברתי דברים משמעותיים שלא הייתי רוצה למחוק.

עם הידע שיש לי עכשיו, אני רוצה להמשיך לחיות, אבל לא כ'גברת שלולית'.

אני רוצה להמשיך לחיות כ'ווינגית'.

 

את הכינוי שלי בתפוז אני לא בטוחה שאני אשנה. אולי עוד מעט. בכל זאת קשה להחליף כינוי אחרי כל כך הרבה זמן.

אנשים זוכרים אותי בתור גברת שלולית. קהילות הפרו-אנה מזהות אותי בכינוי הזה. [לעזאזל, בכל פוסט אנה חייבת לצוץ?]

 

טבעתי לי בתוך נוסטלגיות וקצת התבלבלו לי המילים. כדאי שאפסיק לכתוב עכשיו. היה טוב להיזכר.

 

 

כבר ציינתי שאני מתה על ציפורים?

 

לילה טוב.