בפוסט הקודם כתבתי שאין לי מה להגיד.

עכשיו כשאני חושבת על זה, זה לא שאין לי מה להגיד.. אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.

ובכלל, כל כך כואב בימים האחרונים שאני לא מצליחה לדבר בכלל.

 

אני כלכך בולסת בימים האחרונים.. ולא בקטע של כל המעצבנות שאומרות שהן בלסו ובתכלס הן אכלו

איזה שלוש חסות... אני מדברת על פיצות ולחמניות וכמויות ענקיות של שוקולד ומה לא. ):

 

וסתם. בא לי למות.

 

 

צבעתי את השיער לאדום. תמיד התמונה הזאת הייתה בשבילי משהו מיוחד ורציתי להיות כמוהה.

אני לא מספיק חזקה בשביל להגיע לרזון כזה, אז אני צובעת את השיער כמו מטומטמת.

 

כוס אמק.

 

ועוד עכשיו כשנכנסתי לבלוג עלה לי הקקי הזה עם התמיכה בהפרעות אכילה.

כל האנשים בעולם הם בולשיט אחד גדול וצריך לחרבן עליהם אחרי בולמוס של עשרים מליון

קלוריות ו38 כדורי לקסעדין.

שיטבעו בקקי, אמן.

לעזאזל איתכם. אוקיי?

 

נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי.

 

אני הולכת לאכול.